חיים בסרט

מבוא:
התקשורת משפיעה על חיינו בהיבטים שונים: על התפיסות, ההתנהגות, מחשבות, רצונות וכו'.
ישנם דברים מציאותיים וישנם דברים שקריים. בנוסף לסינון הדרוש בין אמת ושקר גם הדברים האמיתיים מצריכים בדיקה.
לא תמיד המסרים הנקלטים מהתקשורת והמדיה הם אכן ראויים ונכונים גם אם המציאות שמשתקפת היא אמיתית. בתור התחלה לנושא זה אנו רוצים לבחון את ההשפעה על המחשבות והתפיסות אם היא אכן קיימת ועד כמה, ובסופו של דבר גם מהן השלכותיה ומה ניתן לעשות כדי למזער נזקים או לעודד לביקורתיות.
חובה להעביר לחניכים שאנו ורק אנו אחראים למעשנו ולמחשבתנו ואנו צריכים לשלוט במה שאנו מקבלים מהסביבה.
מטרות:
1. שהחניכים יבינו שהתקשורת משפיעה עלינו גם ללא ידיעתנו.
2. להבהיר שאדם אחראי למעשיו ולמרות שיש השפעות חיצוניות, מתפקידו
ומחובתו לסנן ולבדוק את הדברים.
3. לקחת אחריות על החיים שלנו ולא להשליך את ההתנהגות שלנו על הסביבה
ולהאשימה בכך.
מיועד ל:
נבטים – מעלות.

מהלך הפעולה:
שלב א':
נותנים לחניכים פתקים עם מקרים (נספח א'). כל 3- 2 חניכים מציגים מקרה.
(אפשר לתת להם 5 דקות להתאמן אבל רק 5 דקות).
הדגש הוא על מקרים שחניכים בד"כ לא מכירים מהמציאות אלא משמועות, טלוויזיה, סטיגמות וכו'.
שואלים: האם מישהו נתקל במקרה שהציג? סביר להניח שלא. לאחר מכן יש לשאול שאלות מנחות:
איך ידעתם כיצד להציג? האם במציאות זה כך? מדוע בחרתם להציג את המקרה דווקא כך?
שלב ב'
משחק תנועות:
מוציאים חניך החוצה (בלי שידע שזהו משחק – תשלחו אותו להביא משהו מהקומונרית) מחליטים עם החניכים שכשהוא נכנס כולם מסתכלים עליו ומגרדים באוזן בד"כ באופן אוטומטי גם הוא יעשה כך (אם לא מיד, אחרי דקה).
סכום ביניים:
ב –שני השלבים ראינו שיש השפעות חברתיות וחיצוניות על התפיסות שלנו אם זה כמו בשלב הראשון שתופסים דברים לא כפי שקורים במציאות או שמתנהגים כמו בשלב השני בצורה מסוימת פשוט כי ... ככה כולם.
עכשיו בואו נראה מקרה קיצוני של השפעה.
שלב ג':
מקריאים את הכתבה על ילד שרצח את השכנה שלו (נספח ב'), ועורכים משפט.
מכינים כובע (כתר) של שופט סניגור וקטגור ושכל אחד יביע את דעתו. מי אשם במקרה? האם הילד אחראי למה שעשה או שהוא לא אשם והכל בהשפעת הסביבה...
רצוי לעשות את זה דינמי – כל מי שמדבר לוקח קודם את הכתר המתאים (סניגור/קטגור). זה עוזר גם לסדר כשלא מדברים ביחד (רעיונות לדעות בנספח ג').
בסוף מגיעים לפסק הדין ... הילד אשם!
סיכום:
בכל השלבים ראינו (בהצגות, במשחק ובמקרה) שישנן השפעות חיצוניות – חברתיות, תרבותיות וכו'. למרות כל ההשפעות הבחירה נשארת של האדם עצמו (כמו שראינו במשפט).
הדגש הוא על כך שלא רצוי לקבל כל דבר באופן אוטומטי, אלא שהדברים יקלטו ויוטמעו מתוך מחשבה ועיון עפ"י קריטריונים הלכתיים, מוסריים וערכיים.

לסיום:
אפשר להקריא ועדיף להציג את הקטע של דודו טופז (נספח ד').
אפשר לתת לאחד הילדים מקלע וכובע מצחייה שישחק את הקטע. זה קטע חזק אבל אפילו בוטה, של ילד שחי לפי הטלוויזיה ועושה כל מה שמראים בה.
אנשים רבים ראו קטע זה וצחקו ממנו (אולי אף אתם), אבל כשמסתכלים על הדברים בעומק (ואפילו לא צריך עמוק מידי) אפשר לבכות מכך.
ילד שחי בדמיונו את הדמויות מהסרטים ופועל כך במציאות, כל-כך הרבה אלימות וכוחניות בסיטואציה אחת.

כדאי לדון עם החניכים: מה הם חושבים על כך? האם זה רע? האם גם אנחנו לפעמים מתנהגים / משחקים כמו מה שאנו רואים בטלוויזיה? מה ההבדל בין מה שאנחנו עושים לבין מה שראינו בקטע? האם זה ילד רגיל? האם כל ילד יכול להתנהג כך?

בואו ונראה:
יש לומר שראינו פה אפיזודה אחת קצרה ואולי קיצונית, אבל משהו מזה יש בכל אחד מאתנו שמושפע מהסביבה ומהעולם התקשורתי שבו אנו חיים, חובה עלינו לסנן היטב מה נכנס לתוכנו ומה לא.
למרות שזה קשה - חייבים להשתדל!

קטע לסיום:
אפשר לתת את הקטע "החיים האלה הם שלך" (נספח ה').

הנספחים
נספח א'

רשימת מקרים:
* פריצה לבית
* אם חורגת
* הפסקה בביה"ס תיכון
* ילד מוגבל
* מחלת נפש
* מלחמה
(מדריכים – פה לא חייבים להיצמד לדוגמאות, אם הבנתם את הרעיון תגדילו ראש ותחשבו על דוגמאות שיתאימו לחניכים שלכם).

נספח ב'

כתבה
כאן מן הראוי לספר על המשפט הידוע, שנערך בארה"ב, בו הואשם הנער רוני זאמורה במעשה רצח, אך סניגורו ניסה להעמיד במקומו על דוכן הנאשמים את הטלוויזיה דווקא. רוני זאמורה, נער בן עשרה , נכנס בגניבה לדירת שכנתו הזקנה, ומשהפתיעה אותו, שלף אקדח וירה בה למוות.
הסניגור טען כי רוני זאמורה חף מפשע, ולאמיתו של דבר, הטלוויזיה אשמה במעשה הרצח, מכיוון שרוני הצעיר היה צופה כבד, מה שקרוי "מכור לטלוויזיה", ובמיוחד לסדרת הבלשים "קוג'אק", ומעשה הרצח שביצע הוא חיקוי מושלם לאירוע, שהתרחש באחד מפרקי הסדרה.
הטענה המרכזית של הסניגור הייתה שרוני זאמורה הוא קורבן של צפייה כבדה בתוכניות פעולה ואלימות בטלוויזיה. לדברי הסניגור, רוני זאמורה הוא בבחינת "לוח חלק", שהטלוויזיה עיצבה, ומכיוון שתוכניות בטלוויזיה מציגות אלימות מופרזת, הרי שאישיותו של זאמורה עוצבה בכיוון אלים. זאת עוד: זאמורה חיקה במפורש פעילות, זה צפה בטלוויזיה, ורצח השכנה הזקנה לא היה אקט שיזם, אלא נעשה כחיקוי למה שהתרחש בטלוויזיה לנגד עיניו.
(מתוך מידע במידה)

נספח ג'

דעות לכאן ולכאן

לא אשם:
כאלו כפי שנכחנו לדעת, יוצרת הטלוויזיה פאסיביות אצל צופיה, מאחר שהיא מציגה בפניהם תכנים "לעוסים", מומחשים וקלים לעיכול. לפיכך משפיעה הטלוויזיה על צופיה בכך שהיא גורמת להם להיות אדישים מהבחינה הרגשית והאינטלקטואלית ומרדימה את חושיהם. התדירות הגבוהה, בה מוצגים מעשי אלימות בטלוויזיה, בין אם בתכניות הדרמה או החדשות, גורמת לצופים להתייחס לאלימות בשוויון נפש ולקבל אותה כנתון, שאין צורך או יכולת לערער על קיומו.
אשם:
כל אדם אחראי למעשיו ללא קשר להשפעה הסביבתית שלו. אדם ניחן בשכל ועליו לשפוט בשכלו אם המעשה שלו טוב או רע וכיצד להתנהג.מעשהו של רוני זאמורה הוא בל יעשה בלתי נסלח! מה עוד, שכל האנשים חשופים להשפעות ואחרות והרוב לא מגיעים למקרים קיצוניים כ"כ.

נספח ד'