בס"ד
הקפיטן הספרדי מגלה את ארץ ישראל
נהוג אצלנו בבית קשת, בליל יום העצמאות, לערוך "סדר של עצמאות". כל עם בית-קשת מתכנס מקטן ועד גדול, בחדר האוכל, תמונות מימים עברו, מימרות, דגלים ודגלונים - מפות לבנות ויין אדום - גם הם משרים אווירת חג.
וכטוב לב העם ביין, כשהשמחה גואה - מתבקשים הותיקים לקום ולספר צ'יזבטים מימים עברו. ובני התשחורת פוערים פה, מטים אוזן - ואינם מחמיצים מילה. . .
פעם אחת קם ועלה לספר סימוני המלח שלנו. מה יכול כבר סימוני לספר, סיפורי מלח בים?
מה לו וליום העצמאות?
ניצב לו סמוני אל מול עם בית קשת, מצטחק מאוזן עד אוזן, וכאשר שככו הקולות - פתח את פיו וסיפר:
"אתם יודעים, שאני מלח באנייה "דרור". לא "מלח בודד בים" כמו ששרים בשירים, כי אני באנייה של קיבוץ. שם באמת יש שוויון. מסיק וטבח זה אותו דבר כמו הקפיטן'. כולם שווים. יש חדר אוכל כמו בקיבוץ, ולכל מקום ש"דרור" באה - באים לראות ולשאול איך זה אצלנו בספינה וממש לא מאמינים!
טוב, אבל זה לא שייך לעניין שלנו.
פעם אחת, אנחנו מגיעים לנמל ספרדי נידח. נכנסנו פנימה, הטלנו עוגן וקיבלנו חופשה קצרה. ואני - כמו דג במים! הרי נולדתי בספרד, ואני מדבר ספרדית ונושם ספרדית.
לפני שאנחנו יורדים מ"דרור" שלנו, אנחנו מניפים גבוה-גבוה את דגל ישראל. ערב יום העצמאות היה ואני הוספתי והנפתי גם כמה דגלונים קטנים. אחר כך ירדנו לחוף. מסתובבים. נמל נידח הוא ואין הרבה מה לראות.
כאשר אנחנו חוזרים - אני רואה "קפיטן" ספרדי יוצא מספינה שאולי קולומבוס יצא בה במסע שלו לאמריקה. גרוטאה.
"שלום" ברך אותי בספרדית. " מישהו יודע ספרדית?"
"אני."
"מה האותיות האלה על האנייה שלכם?"
"עברית."
"????" הקפיטן הספרדי פער פיו נדהם.
"יהודית?"
"כן."
"ליהודים... יש אניות?"
"יש."
"והדגל של האנייה?"
"עברי, יהודי, ציוני, ישראלי."
"ישראלי? ישראל?"
"כן. ישראל."
"מה זה ישראל?"
"ארץ ישראל. הארץ של העם היהודי."
"ליהודים... יש... ארץ?.." מלמל הקפיטן הזקן, מגרד בפדחתו, ומפחפח טבעות-עשן ממקטרתו כמו מארובה, נבוך ונדהם.
"פלשתינה! פלשתינה!" קראתי.
"אה! גמלים! דינג-דונג! גלינג-גלונג! מדבר! חמורים! ג'אפא אוראנג'! לפני חמישים שנה הייתי שם, עם ה"מריה" (והוא הצביע בגאווה על הגרוטאה שלו). ערבים, תפוזים. חול. שמש. חם. מזיעים."
"כבר אין חול!" אמרתי לו, "כבר אין חמורים! כבר אין גמלים! יש תל-אביב.! יש מדינה ליהודים. יש מכוניות, כבישים, רכבות, חשמל!"
"ותורכים - אין? ואנגלים?"
"הלכו, הלכו . יש לנו חופש. יש לנו דרור. הנה זה שם על התורן שלנו: 'דרור', 'חופש', וזה הדגל שלנו: מגן-דוד וכחול-לבן."
"אהמ... אהמ..." המהם הקפיטן, נבוך כולו "מדינה... חופש... ליהודים יש מדינה... ואני עם 'המריה' מפליג מכאן לבליארים וחזרה, מכאן למיורקה ומלטה וחזרה, וכך בכלל לא ידעתי... יש לכם מדינה, ויש לכם דגל, ליהודים. ואיך קיבלתם מדינה?"
"היתה מלחמה, אדוני הקפיטן, וינצחנו."
"מלחמה? גם צבא יש לכם? אתם יודעים להלחם?"
החבר'ה עמדו והביטו בנו, ולא הבינו. אבל מה שאני הרגשתי בלב - את זה לא יכלתי לספר להם. את זה לא יכלתי לתרגם להם. אני, שנולדתי בספרד וידעתי מה זה להיות מיעוט, כל הזיכרונות של גירוש-ספרד, והשמות היהודיים בתנ"ך "שלהם" שהם לקחו מאתנו לפני חמש-מאות שנה...
ועכשיו אני חוזר לספרד, עם אנייה עברית, ודגל עברי! מה, מה אתם מבינים, חבר'ה. כל הצ'יזבטינים מן הארץ, שנולדתם בארץ, ולא ידעתם מה זה גולה, אילו ראיתם מבט אחד של הקפיטן הזקן - כשהוא מסתכל בדגל של האנייה שלנו, באותיות שמימין לשמאל - מבט אחד כזה מלא כבוד שווה את... הכל!
אחר כך לחץ הקפיטן לכולנו את היד וברך אותנו לשלום, ובערב - עפו זיקוקים מן ה'מריה' שלו. והוא וכל המלחים שלו על הסיפון קראו: "הורההההההה!!!"
הם ברכו את "דרור", את החופש ואת - את כל שאנחנו עושים כאן, לכבוד יום העצמאות..."
"אז טוב", סיים סימוני, "לחיי מדינת ישראל!"
"לחיי הדגל שלנו."
"לחיי החופש והדרור."
וסימוני הריק את הכוסית אל קרבו כמו זאב-ים ותיק , כשהוא מצניע דמעה אילמת בזוית עינו הימנית."