האם מותר להרגיש סיפוק מקיום מצוה או שמא זה פוגם ב"לשמה" של המצוה? האם בכלל צריך לשאוף להרגיש סיפוק?
על מדוכה זו ישבו גדולי ישראל בכל הדורות. אחד הביטויים המיוחדים להלכי הרוח בשאלה זו מוזכר בהקדמתו של הרב אברהם מסוכוטשוב לספרו "אגלי טל". וזו לשונו:
מידי דברי, זכור אזכור את מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הק', ואמרו שהלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ר' אברהם דוחה גישה זו על הסף ומכנה אותה: "טעות מפורסמת".
התייחסות לשאלה זו מצויה, לפי רבנו עובדיה מברטנורא, במשנה מפורשת בפרקי אבות הקובעת שהעונג בקיום המצוה הוא חיובי. המשנה (אבות ד ב) אומרת: "שכר מצוה - מצוה, ושכר עבירה - עבירה". הפירוש המקובל הוא שה' מזמן לעושה מצוה את אפשרות קיומן של מצוות נוספות, ומנגד - העונש על עבירה הוא זמינותן של עבירות נוספות המכשילות את האדם.
יש שהקשו על פירוש זה, מהלשון: "שכר עבירה - עבירה". לפי הפירוש דלעיל, העבירה הנוספת איננה שכר אלא עונש.
פירוש מיוחד למשנתנו מציע הברטנורא:
פירוש אחר, ששכר מצוה - מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. ושכר עבירה - עבירה, השכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשב לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה.
המונח "שכר" במשנתנו משמעותו היא "העונג וההנאה" המלווים את המעשה, כלומר הסיפוק ממנו. כשם שיש "שכר" ממצוה כך יש "שכר" מעבירה. הן מצוה והן עבירה עשויות להביא עונג והנאה. מה היחס אליהם? משיבה המשנה: "שכר מצוה - מצוה. שכר עבירה - עבירה". הסיפוק מקיום מצוה נחשב כמצוה, על כן המתענג מקיום מצווה "ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה". ולהיפך, בעבירה. הסיפוק מביצוע עבירה מגדיל את חומרת העבירה.
בחז"ל מופיע הביטוי "שמחה של מצוה". לדוגמה: "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה" (ברכות לא א), "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ב), וכן " 'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה. 'ולשמחה מה זה עשה' - זו שמחה שאינה של מצוה" (שם).
מהי "שמחה של מצוה"? שמחה שאדם שמח לקראת קיום המצוה, או סיפוק הנובע מקיומה של המצוה? שמא שניהם גם יחד - גם שמחה לקראת המצוה וגם הנאה ועונג הבאים עם קיומה. ושמא גם השמחה הקודמת למצווה והצריכה ללוות אותה היא המשכו והרחבתו של הסיפוק הנובע מהמצוה.
שאלה דומה יש לשאול על משמעות הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". האם מדובר בשמחה לקראת קיום המצווה או בסיפוק רוחני הבא ממנה?
הרמב"ם כותב (הל' לולב ח טו):
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן - עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
מהי השמחה שבעשיית המצוה?
ה"מגיד משנה" (שם) בציינו את המקור של דברי הרמב"ם בהלכה זו מפנה אל הגמרא בשבת (לעיל), ומוסיף: "ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת". הוי אומר: השמחה נובעת מהמפגש עם הטוב והאמת המענגים את האדם.
המשך בפינה הבאה.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)