כיצד לקיים חגיגת בר המצוה? (א)
על פי הדין, מתקיימת עיקרה של החגיגה ביום שבו נכנס הנער לגיל מצוות. מצוה לערוך סעודה בו ביום כדי שהנער יודה לה' על שזכה להתחייב במצוות. המהרש"ל למד את חיובה של סעודה זו מגמרא (קידושין לא א) המספרת על רב יוסף שנתעוור וסבר שמשום כך הוא פטור ממצוות. כאשר נודע לו שגם עיוור חייב במצוות הוא ערך סעודה גדולה. מכאן שהמתחייב במצוות צריך לערוך סעודת הודייה לה'. סמך נוסף מהמדרש על הפסוק: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". ופירש המדרש, שהוא היום שבו נגמל יצחק מיצר הרע, דהיינו כשנעשה בן שלוש עשרה שנה.
סעודה זו היא סעודת מצוה. המנהג הוא שהבן דורש בדברי תורה בשעת סעודה זו. מן הראוי לבטל את הנוהג הקלוקל שמפריעים לנער בשעה שהוא נושא את דרשתו ואין מאפשרים לו לסיים אותה. הנער טרח והשקיע בהכנת הדרשה. על כן ראוי לכבד את מאמציו ואת השתדלותו ולתת לו להשמיע את כל דרשתו.
יש הסבורים שאם הבן משמיע דברי תורה בסעודה היא מוגדרת כסעודת מצוה גם כאשר היא איננה מתקיימת ביום שהוא נכנס לחיוב מצוות אלא לאחר יום או יומיים. אבל ראוי להשתדל לקיימה בזמנה.
הנער עולה לתורה מיד לאחר שנעשה בר מצוה. מעיקר הדין, אין כל חובה על הנער לקרוא בתורה בבית הכנסת אלא רק לעלות לתורה. אבל זהו מנהג יפה התורם רבות לנער, כיון שהוא מהדק את הקשר האישי של הנער עם התורה (תקופת לימוד טעמי המקרא והפרשה) ומחנך אותו לאחריוּת בדבר שבקדושה (התכוננוּת לקריאה מדוקדקת בפני קהל של מבוגרים). זאת היא הכנה רוחנית נכונה לקראת כניסתו למצוות. אבל אם הילד מתקשה בלימוד טעמי המקרא אין בשום פנים ואופן ללחוץ עליו כיון שחגיגת בר המצוה צריכה להיות חוויה רוחנית נעימה של עלייה ושמחה ולא תקופה טראומטית של לחץ ופחדים.
הנער התאמץ בהכנות ממושכות לקראת הקריאה בתורה בפני ציבור, הוא זכאי לעידוד ולשבחים רבים. העידוד החשוב ביותר הוא להיות נוכח בבית הכנסת על מנת להאזין לקריאתו! לכן, האורחים המוזמנים לבר המצוה צריכים להשתדל להגיע לקריאת התורה על מנת לכבד את הנער ולא יסתפקו בנוכחות בכיבוד הקל שעורכת המשפחה בתום התפילה (= ה"קידוש") על מנת להתכבד בעוגות. ישנה תופעה מוזרה - בשבת שבה מתקיימת 'בר מצוה', מתרוקן בית הכנסת ממתפלליו הקבועים אשר בורחים למנינים אחרים כדי לקצר את תפילתם, אבל עם תום התפילה נאספים המונים כדי לטעום פרוסת עוגה ב"כיבוד". יש לעקור תופעה זו מן השורש ולעשות את העיקר - עיקר, ואת הטפל - טפל. קריאת התורה היא עיקר, והכיבוד בסוף התפילה הוא טפל.
כיצד לקיים חגיגת בר המצוה? (ב)
לאחר שהאופנה של החתונות הראוותניות פשטה לדאבוננו בקרב הציבור, הגיע תוֹרָם של חגיגות בר המצוה ובת המצוה. החל נוהג חדש: החגיגה נערכת באולם מפואר בנוכחות מאות מוזמנים. יש המחמירים להזמין מנחה, ליצן, קוסם, תקליטן, וכו'. משפחות רבות נגררות אחר האופנה החדשה, וביניהן משפחות שאין הפרוטה מצוייה בכיסן, אשר נכנסות לחובות כבדים בגלל ההוצאות המרובות של החגיגה.
שמחה לכבודה של תורה רצויה היא לפני המקום ברוך הוא, אבל נזכור שקיים סדר עדיפויות: תפילין מהודרות קודמות לאולם מפואר, הכנה מקיפה של הנער לקראת בר המצוה קודמת לחגיגה יקרה, מימוּן חוגים של לימוד תורה קודם לתזמורת, רכישת ספריית יסוד תורנית (מקראות גדולות על התנ"ך, משניות, ספרי הלכה בסיסיים, וכו') עבור הנער קודמת למגוון המנות היוקרתיות שמוגשות בסעודה.
הכלל הוא: "הצנע לכת עם אלוקיך". לא שמענו על נער שהתקדם בתורה, ביראת שמים או בדרך ארץ, בעקבות חגיגה מפוארת וראוותנית. החגיגה אינה עיקר ואינה באה במקום העיקר. העיקר זה החינוך, ובו יש להשקיע את כל האמצעים העומדים לרשותנו. צא וחשבו, כמה חוגי העשרה אפשר היה לממן בסכום הכסף שמבזבזים בערב אחד של חגיגה באולם.
כיום, מתברר שגם זה איננו מספיק. הורים מחפשים דרכים כיצד לפנק את הנער ואת בני כיתתו בחוויות נוספות לכבוד בר המצוה של בנם. כל מי שמגלה יותר מקוריוּת הרי זה משובח. ואכן, לאחר מאמצים מרובים בצירוף דמיון פורה מגלים ההורים אטרקציה חדשה בלתי שגרתית שתשאיר על בני החבורה רושם בלתי נשכח. יפה, אך כיצד זה מתקשר לבר המצוה, לכניסה לעולמה של תורה, לקבלת האחריות על החיים הרוחניים?! זה מסיט את הנער מהעיקר. חוויה שאיננה רוחנית-תורנית אולי מתאימה לחגיגת יום הולדת, אבל אין לה מקום במסגרת אירועי בר המצוה. בהקשר זה אין הבדל בין בר מצוה לבת מצוה.
הורים רבים מתלבטים כיצד לעצב את חגיגות בר המצוה ובת המצוה של ילדיהם. חלקם מסתייגים מהנורמה המקובלת, אבל בסופו של דבר הם נכנעים ללחץ של הילדים או של הסביבה, או חוזרים לתלם הרגיל מחוסר יכולת למצוא דרך חדשה לחגיגה. אבל יש גם בודדים שאינם נכנעים, וסוללים דרכים חדשות, יותר רוחניות ותורניות, יותר מתאימות לתוכנה האמיתי של הכניסה למצוות. בעקבותיהם צריכים כולנו לצעוד.