הפחד הזה לא מרפה, החשש שמי שיפגע בילד שלנו יהיה משהו "מתוך המערכת", מורה, מדריך או כל מבוגר אחר שאנו סומכים עליו, כמו האיש החביב שמעביר את הילדים את הכביש. השבוע גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר 11 שנות מאסר על משה זאדה, מנהל להקת "פרחי באר שבע", בגין ביצוע עבירות מין בקטינים. לפי כתב האישום, זאדה תקף מינית 13 ילדים ונערים, רובם חברי הלהקה, תוך איומים כי יפרסם את מעשיהם.
על פי האישום, זאדה גרם לילדים לצלם ולתעד את עצמם בווידאו בזמן שהם מבצעים מעשים מיניים - ולשלוח אליו. במקרה אחר, כך על פי כתב האישום, הציע זאדה לקטין אחר להגיע לביתו תמורת 400 שקלים. מקרה כזה יכול לקרות במקומות רבים כל כך שאנו שולחים אליהם את ילדינו מתוך מחשבה שהם יהיו מוגנים, אך המציאות מכה שוב ושוב.
בתקופה האחרונה נחשפנו לעדויות שונות שהכו הדים בתקשורת הכללית, החל מפוסטים בפייסבוק על התעללות מינית שחוו חלק מילדי גוש קטיף לשעבר, עדויות שהתרבו במהירות לאחר שנים רבות של שתיקה, של התעלמות, הכחשה והסתרה. לא מזמן התפרסם סיפור נוסף כאשר נפתחה קבוצת פייסבוק בשם "עזרא לנד רובר- כולם היו בניו" וכבר מאות בנים יוצאי ישיבות הצטרפו לקבוצה וסיפרו את סיפורו של עבריין מין שלעולם לא הורשע למרות שכולם ידעו על מעשיו המחליאים.
נדמה כי השיח בנושא ההטרדות המיניות בציונות הדתית השתנה, יש יגידו התפתח אך עדיין ישנן שאלות רבות על מה שקורה בחינוך הדתי ועל דרך ההתמודדות עם מקרים כאלו. לקראת שבוע מערכת החינוך למניעת פגיעות מיניות, מספרת לנו עדי פישמן, מדריכה ארצית ורכזת מדריכות החמ"ד ביחידה למיניות ופגיעה מינית בשירות הפסיכולוגי במשרד החינוך, מה עושים במקרה של הטרדה (פונים להתלונן!) איך מחנכים נערים לא להצטרף לקבוצה פוגעת (זה ישתלם בטווח הארוך), על כך שמתקבלות במשרדם מאות תלונות בשנה רק בקרב החינוך הדתי(!), על השינוי בפתיחות השיח המיני בחברה הדתית, ועל החזית החדשה, הרשתות החברתיות.
האם חינוך מיני ובתוכו הטרדות מיניות נלמד בבתי הספר הדתיים?
"כן, כחלק מתכנית כישורי חיים שבית הספר מחויב להעביר, יש תכניות למניעת פגיעה מינית. אנחנו מנסים לשלב את הלימוד במיניות בריאה בכלל, כלומר, שזה לא יבוא רק בקונטקסט של פגיעה, אלא שזה יבוא באמת מתוך מקום של בניית יחס נכון למיניות, היכרות עם הגוף, שזה נכון מגיל צעיר ועד גיל תיכון".
החומרים של תכניות למניעת פגיעות מיניות עוברות התאמה לציבור הדתי, מספרת פישמן. "אנחנו מדברים על מינ בשפה אחרת עם המון רגישות, מצד אחד אנחנו רוצים לדבר במפורש ובפה מלא ומצד שני אנחנו לא רוצים להשתמש בשפה עקיפה ומצד שלישי לא ליצור הצפה. אנחנו שמים את הנושא על השולחן. אל תשכחי שדרכי ההתמודדות שעומדים בפני נער דתי וחילוני הם שונים, המסרים שלנו שונים, ההתמודדות נגזרת מהערכים וממה שאנחנו חושבים. התפיסה של מה נחשב למיניות בריאה בגיל ההתבגרות היא שונה ובהתאם לכך גם האמירה החינוכית, לדוגמא, ניתן לראות את השוני בין התפיסה החילונית לדתית בנושא הומוסקסואליות ולסביות ובהתאם לכך גם השיח עם התלמידים אחר".
את רואה שינוי בשנים האחרונות בפתיחות של החברה הדתית בנושא?
"בוודאי, יש שינוי גם אצל הילדים וגם אצל המבוגרים בנושא, המודעות היום יותר גדולה. רוב הילדים היום ידעו להגיד שאסור לגעת בהם במקומות פרטיים, אני חושבת שהולך ופוחת מצב שבו ילד יגיד, 'לא הבנתי שזה מה שקורה לי', 'לא הבנתי שזה מה שהוא עושה לי', כשבעבר אחת הסיבות לשתיקה ולהשתקה הייתה שהילד לא הבין מה קרה לו ומה עשו לו. אנחנו רואים זאת גם בשטח, אחרי שיש שיח בבתי הספר ילדים חושפים מקרים שקרו להם. ובעולם המבוגרים גם, פעם לא הייתה יכולת להתמודד והיו מנסים לא לשמוע, והיום ברגע שברגע שנחשפת פגיעה מבינים שצריך לטפל במי שנפגע ולא בפוגע מאחר והסבירות שיפגע בעוד אנשים היא גבוהה. גם האמצעים התפתחו, ראינו את זה השבוע בסערה סביב ילדי גוש קטיף, כך שנפגעים יותר מקבלים את הכוח להעלות את הדברים ויש להם את הבמה הציבורית של הפייסבוק לעשות זאת, זה מאפשר שיח, הבמה של הפייסבוק מורכבת, אבל זה עדיף מהשתיקה של הקורבנות והפונים".
הרשתות החברתיות והשיימינג בהן פותחות חזית חדשה גם לפגיעה מעבר לתועלת?
"אנחנו מתמודדים עם מקרים של הפצת תמונות ברשת, כשלפעמים מישהו מצלם לעצמו, לפעמים מישהי יכולה לשלוח תמונה לחברה תראי איזה בגד ים קניתי, ואיך שהוא זה ימצא את עצמו בתפוצה ציבורית ויש כאן כבר התמודדות של פגיעה ויש צורך ללמד את הנורמות החדשות, איך לשמור על הפרטיות שלי בעולם שבו תיעוד נעשה כחלק מההוויה של החיים, להנחיל את הנורמות של עד כמה זה פוגעני ולכן גם לא חוקי כפי שנקבע שנה שעברה.
בנושא של השיימינג לפוגעים, לדעתי זו תופעה חיובית, בגלל שההשתקה היא כל כך חזקה והבושה וחוסר המילים מקשים על הנפגע להוציא את הסיפור ויש הרבה יותר סיפורים לא ידועים מאשר ידועים. אני מאמינה שבמשך הזמן יתגבשו כללי אתיקה איך בדיוק נכון לעשות שיימינג כך שלא יצא שכרנו בהפסדנו".
"המקרים לא פוסחים גם בישיבות ואולפנות תורניות"
לאור הרגישות והסודיות הרבה במקרים של הטרדות מיניות בקטינים ובשל החיסיון המקצועי פישמן לא חושפת פניות ספציפיות, אך כן משתפת במקרים בשטח. "בקרב פגיעות בין בני הגיל, אנחנו מקבלים פניות של פגיעה בתלמידים באמצעות אלימות שמכוונת לאיברים פרטיים, מעשה שנעשה כדי להשפיל יותר, כמו הורדת מכנסיים לילד מול כולם, ויש פגיעות קשות יותר הכוללות נגיעות באיברים פרטיים ועד לחדירה לאיברים פרטיים, הפגיעות מתרחשות בין שני בנים או שתי בנות או בין בנים לבנות. יש ילדים שבגלל חוסר מודעות, מנסים ליצור קשר עם בני המין השני ולא יודעים שהם עושים זאת בצורה לא נכונה וכשהצד השני לא מעוניין, מה שנקרא חיזור אלים. לא תמיד ילדים פוגעים מתוך כוונה. אלו ילדים שברגע של כעס או שחושבים שזה מצחיק ומפיצים תמונות, חושפים או מביישים ילדים אחרים, ובגלל שהאווירה פתוחה והמרחב המיני דיי פרוץ, יותר קל לפגוע בשני. כל המקרים יכולים לקרות במוסדות הכי תורניים ו"דוסים" ובאותה רמה יכולים להיות במוסדות ליברליים, אין מגזר פטור.
איך מעבירים את נושא המיניות בבתי ספר חרד"ליים?
"מה ההבדל? החינוך הדתי מגוון מטבעו ולכן כל צוות חינוך בוחר את השפה שלו וכך גם את רמת החשיפה. ככל שאתה שמרני או תורני יותר אז אתה שואל את עצמך איזה מסרים יועברו, מה לחשוף ומה לא, אלו שאלות שעולות וטוב שכך כי אם הדיבור לא יהיה מותאם לשפה ולערכים של בית הספר זה לא יקרה. באופן טבעי חושבים שככל שהמוסד שמרני יותר כך יתקשה לדבר בפתיחות, בפועל נתקלתי בבתי ספר חרדליים שדיברו בפתיחות רבה".
האם ההורים מעורבים?
"זה תהליך שלא קורה ביום אחד, בדרך כלל ההורים מקבלים בזרועות פתוחות ובצימאון אדיר, מאחר וההורים בעצמם מחפשים כלים לתווך לילד את העולם שבחוץ, ואנחנו מנסים ליצור מצב שיהיה סנכרון בין העבודה בבית לעבודה הבית ספרית. כשעושים ערב בנושא הזה, כמעט כל ההורים מגיעים. ממה שאני רואה בהשתלמויות שהעברתי, ההורים צריכים לעבור תהליך אישי כדי שיוכלו לדבר בחופשיות עם הילדים על מגוון ההיבטים, על תחושות, מעבר לשיחה שאמא תעביר לילדה בנוגע לקבלת מחזור".
איך ילדים יכולים לבחור לשמור על חוט שדרה גם לנוכח לחץ חברתי או אווירה חברתית שבסופו של דבר עלולה לפגוע בהם?
"זה מאד קשה כי אנחנו בעצם עומדים מול צרכים חזקים של השתייכות לקבוצת בני הגיל, גם בגיל היסודי וגם בגיל ההתבגרות- החברים זה הכל, וברגע שהקבוצה הולכת לכיוון מסוים, להגיד אני לא שם, זה לשלם מחיר גבוה לפחות בטווח הקרוב, בטווח הארוך יכבדו אותך אם לא תצטרף לקבוצה פוגעת או לקבוצה שצופה בפורנו. לכן העבודה היא לא אישית אלא קבוצתית, עבודה של הנחלת נורמות קבוצתיות ויצירת מנהיגות חיובית"
מאות תלונות בשנה
עדי מספרת, כי "מתקבלות מאות תלונות בשנה. אנחנו עשר מדריכות דתיות שמפוזרות במחוזות השונים ולדעתי כל אחת מקבלת סביב 100 מקרים בשנה. חלק מקרים של פגיעה בקרב בני הגיל וחלק חשש שילד נפגע בתוך ביתו או בחוץ. בנוגע להבדל בין המינים, בגיל היסודי מספר המקרים שווים עם נטייה לטובת הבנים, ובגיל ההתבגרות קצת יותר מקרים של נפגעות בנות, אבל צריך לקחת בחשבון שאצל בנים יש תת דיווח כי קיימת בושה יותר גדולה".
העברת המידע בבתי הספר בהחלט מסייעת ומגדלת ילדים שיודעים להתמודד טוב יותר עם נושא הפגיעות המיניות ועם המידע שבעבר היה חסוי ואפל. האם זה מספיק? האם אנחנו מרגישים כבר בטוחים לשלוח אותם לכל מקום? כנראה שהתום שאפיין אותנו בעבר נעלם והלך לו ואת מקומו תפסו החרדות והדאגה הבלתי פוסקת שמתחזקת בכל פעם שאנו שומעים על סיפור מחריד נוסף.