איכות וכמות בחינוך

לרשותו של המחנך - הורה או מורה - לא עומדים משאבים חינוכיים אינסופיים. לכן, מתעוררות שאלות רבות של סדרי עדיפויות בהקצאת המשאבים. גם כאשר מצוי שפע של משאבים, מתעוררות שאלות של העדפה - מה עדיף?
לדוגמה: האם עדיף לקיים חוג שבועי קבוע במשך כל השנה, או להשתתף בסמינריון מרוכז במשך שבוע? השאלה היא: האם עדיף אירוע חד-פעמי שעוצמתו רבה או עדיפה שורת אירועים קטנים בעלי עוצמה נמוכה? פעילות מרוכזת מול פעילות מפוזרת?
שאלה דומה נשאלת גם ביחס לפעילות הרוחנית של המבוגרים: האם עדיף לקבוע קביעות יום-יומית קטנה של לימוד תורה, או עדיף לקחת יום או חצי יום חופש מהעבודה ולהקדישו ללימוד תורה?
המשנה באבות (פרק ג, טו) אומרת: "והכל לפי רוב המעשה". הרמב"ם גורס: "והכל לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה" (ישנן גירסאות רבות במשנה. אנחנו נייחד את דברינו לגירסה זו). מה פירוש "רוב המעשה"? רוב איכותי או רוב כמותי?
משיב הרמב"ם:
המעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה אלא לפי רוב מספר המעשה. המעלות יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין (של המעלות), לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבד לא יושג הקנין.
משל זה: אם האדם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר (=כלומר, אלף פעמים, כל פעם דינר אחד), ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה יכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה (=ולעומת זאת, זה שנתן בבת אחת את כל אלף הדינר) פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כך פסקה מזה.
וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה ענין אומרו: 'לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה'.

עמדת הרמב"ם ברורה: ריבוי המעשים עדיף על עוצמת המעשה, מפני שהשפעת ריבוי המעשים על הנפש היא גדולה מהשפעת עוצמת המעשה על הנפש. המבקש לקנות מידה טובה או להפנים ערך חיובי ("מעלה" בלשון הרמב"ם), עדיף לו להרבות במעשים קטנים מלהשקיע במעשה גדול ואפילו ענק חד-פעמי. ההפנמה נרכשת על ידי התמדה וחזרה, ולא על ידי חוויה אחת כמה חזקה שתהיה.
לעיתים אנו נוטים להתלהב ממעשה הירואי, יוצא דופן, ומזלזלים בשיגרה הקטנה והטובה. לפי הרמב"ם, רק השיגרה חודרת עמוק בנפש, ולא "התעוררות גדולה". עדיפה פעילות קבועה על סמינריון חד-פעמי. עדיפה קביעות יום-יומית בלימוד תורה על יום עיון מיוחד.
הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח דוראן, נפטר לפני 550 שנה), פירש את דברי הרמב"ם בהיבט של השכר האלוקי. על מה ניתן השכר האלוקי? הוא ניתן על גילוי "רצון טוב, בין שיתן הרבה (צדקה) בין שיתן מעט". על כן, מי שחילק צדקה פעמים רבות, גילה הרבה פעמים את "רצונו הטוב", ועל כן הוא זכאי לשכר גבוה.
פירוש הרמב"ם במשנה איננו מוסכם: ה"תפארת ישראל" פירש: "הכל לפי רוב המעשה - לפי גודל המעשה בעצמה, דהיינו האופן שהוא נעשה, ולא לפי ריבוי המעשים". הוא מונה 4 קריטריונים הקובעים את גודל המעשה: א. "גודל המעשה נשקל לפי טבע הפועל העושה, דהיינו כפי מה שהיה צריך לכבוש יצרו טפי (=יותר). קמצן שנתן צדקה מקבל שכר יותר מפזרן". ב. "לפי מחשבת הפועל, למשל: אחד עשה צדקה להתפאר, והשני עשה צדקה לשם שמים". ג. "לפי המקרה שלו, למשל: עשיר שנתן הרבה צדקה ולא לפי עושרו - נענש, השני נתן בשעת דוחקו פרוטה לעני - מקבל שכר". ד. "לפי הפעוּל, אחד נתן צדקה לעני הגון מקבל יותר שכר ממי שנתן צדקה לעני שאינו הגון". הוא מוסיף שה' הוא השוקל את כל הקריטריונים הנ"ל, כי "אל דעות ה'".
לפי ה"תפארת ישראל", איכותו של המעשה היא העיקר, ולא כמותו. האיכות נמדדת על ידי גודל הקושי (התגברות על תכונות נפש או על נסיבות חיצוניות), איכות הכוונה ואיכות התוצאה.
האם ה"תפארת ישראל" חלוק על הדרכתו החינוכית של הרמב"ם? אין הוא מתייחס במפורש לכך אבל ברור שהוא מפחית בערכו של ריבוי המעשה ומגדיל את ערכה של ה"ההתעוררות הגדולה" המחייבת לגייס עוצמות נפש גדולות.
למעשה: רובם של מפרשי המשנה נמשכו אחר שיטת הרמב"ם: רבנו יונה, רבנו עובדיה מברטנורא, הרשב"ץ ואחרים. מסקנתם היא: הכמות (ריבוי המעשה) - חשובה מהאיכות (עוצמת המעשה).

(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)