יום השואה, מעגל של חולצות לבנות. אשת העדות כבר היתה והלכה, הטקס עם כל הטקסטים הרגילים נגמר.
שואלת אותן על מה הן חשבו בצפירה, ומה בעצם מנסים לזכור ביום הזה.
"לזכור שארץ ישראל זה המקום שלנו", אומרת אחת.
"להעריך את החיים שיש לנו", אומרת שניה.
הסבב ממשיך, ואני מקשיבה בשקט. תוהה לעצמי אם יש משהו שאני רוצה להגיד או אפילו אמורה להגיד, ומה הלפיד שאמור לעבור בימים האלה.
כשגדלתי אני, למדתי שאלו בכלל ימים של שתיקה; צפירה, וקול דממה דקה.
שתיקה שיש בה לפעמים שאלות ומועקה וקושי וכאב. שתיקה שיש בה לפעמים מאיסה בניסיון הזה למצוא "מסר" לימים הללו, כאילו לא מספיק להתבונן בהם ביראת כבוד. שתיקה של בכי.
לכן הלהג החינוכי הזה צורם לי לפעמים ומכביד. מה לי ולזה. רוצה להגיד להן שלא ינסו להסביר ולהבין ולהפיק אלא פשוט לעמוד לנוכח.
השבוע עובר וההכנות ליום הזיכרון בעיצומן. הבנות לקחו על עצמן במלוא הרצינות את המשימה - מתקשרות למשפחות הנופלים, כותבות ומשכתבות קטעי קריאה, עובדות על תפאורה ונגינה ומה לא. מקסים באמת.
אני עוברת בין קבוצות העבודה השונות ועורכת חזרה על שתי הבנות שמקריאות את שמות הנופלים, לוודא שאין טעויות (הרי כשהחלטנו לקחת על עצמינו את הטקס, אמרנו שבטקס יום הזיכרון יש מימד מיוחד שאפילו אפשר לקרוא לו קדושה). הן קוראות יפה ואחת הבנות אומרת - "המורה, מאז שהתחלנו את החזרות לטקס אני ישנה פחות בלילה... הכל חוזר אלי. הפיגוע שהיה קרוב לבית שלי ואירוע הירי שבו נהרג שכן שלי. אני מרגישה פתאום שזה לא רק עבר אלא ממש פה".
מחבקת אותה ומגלה לה שגם אצלי זה ככה. חושבת על שנות הזוועה שעברנו פה - אני כנערה והן כילדות - ועל השכול שפגשנו פעם אחר פעם אחר פעם. לא מזמן, בשיעור חינוך שהעברתי בכיתה, הן שיחקו משחק שבו הן היו צריכות למצוא מכנה משותף שכולל כמה שיותר בנות. "אני יודעת!" קפצה אחת. "שתצביע מי שיש לה תסריט בראש של מה היא תעשה אם מחבל ייכנס אליה הביתה!" כולן הצביעו וציחקקו.
רואה את הבנות עולות לחזרות על הבמה בארשת של רצינות ממלכתית. מקריאות ש"אלו הבנים שלי, אלו הבנים"; שרות "זה העלם שאל המלאך" (כן, עם הקטע של תליית בגדים על חבל ברקע); מבקשות "אל יחרש ואל ישקוט".
צריך ללמוד גם איך להתאבל, איך לכאוב, ומה טיבו של האבל והבכי. לא לברוח לסיסמאות ולא ליפול לתחושת אין אונים וחוסר פשר. לזכור שזיכרון הוא לא בהכרח דיכאון, שמותר לחוש גם עוז ורוממות בימים האלו. שהיכולת לכבד את מתיה היא מסימני הכבוד של אומה, ושהיכולת לצמוח מזה היא מסימני הכבוד שלנו.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>