פעולה מס' 3

אחרי לצה"ל!

מבוא:

דרך חינוכה של בנ"ע לתרומה למדינה ולהשתלבות בכל שטחי העשייה באה לידי ביטוי בצורה בולטת בשרות הצבאי. בהקמת ישיבות הסדר, המכינות הקדם צבאיות, בהשתלבותם של רבים מבוגרנו בתפקידי קצונה.

ממה נובעת ההתנדבות לצבא?

מטרת הפעולה :

לברר לעומק את ערכו של השרות הצבאי, ויחסה של התנועה לכך.

מה להכין?

· ציוד להפעלות אותן תבחרו ל"ערב צבא" (מפורט בהמשך), אפשר לקרוא עם החניכים "קווים לדמותו של המורעל".

· מומלצת תפאורה צבאית ושירי להקות צבאיות ברקע.

· 4 שלטים "מדוע להתגייס" (מפורט בהמשך).

· כרטיסיות לימוד על חשיבות השרות הצבאי (דפי הנספחים).

מדריך

ההפעלות וקטעי ההקראה נכתבו במלואם כדי שתוכל לקבל את כל הרקע. לחניכך תבחר את הקטעים המתאימים ואת הפסקאות השייכות, אין צורך להקריא הכל!

הפעולה אמנם עוסקת בצבא וכביכול מיועדת לבנים בלבד אך לא כך הדבר - יש לחבר את הבנות לפעולה על ידי הדגשת העיקרון העומד מאחורי הפעולה - מדוע אנו מתנדבים למסגרות שרות בכלל ?

מהלך הפעולה

שלב א' :

נברר עם החניכים האם התגייסותנו לצבא נובעת מתוך מורעלות, מאצ'ואיסטיות או שיש לה מניעים עמוקים יותר!

כדי "להיכנס לאווירה" נתחיל בערב צבא.
מוצעות הפעלות שונות. בחרו בחלק מהן (זכרו : זוהי רק פתיחה לפעולה. קחו בחשבון את הזמן העומד לרשותכם).
משימות לכל חיל:

חיל האוויר ç להטיס מטוסים מנייר – מנצח מי שהטיס הכי רחוק.
חיל השריון ç לקלוע במטרה המצויירת על הקיר.
חיל ההנדסה ç להרכיב משולשים ומרובעים מהרבה חתיכות, גזורות וקטנות.
נח"ל ç שמות נחלים בבלבול אותיות.
חיל רגלים ç מרוץ שליחים.
חיל רפואה ç לחבוש בזהירות חניך בנייר טואלט.
גלי צה"ל ç להכין פרסומת לאגודה למען החייל.

משימות כלליות:
לזהות ע"פ צבעי כומתות לאיזה חיל שייכת כל כומתה..
לזהות סמלי יחידות.
לקרוא שירים מוכרים לכל יחידה
להחתים ברחוב כמה שיותר חיילים מיחידות שונות.
בסוף: הקראת "קווים לדמותו של המורעל"

קווים לדמותו של מורעל

הוא התגייס לצבא בגיל חמש עשרה, מבחינה רוחנית כשהחל לפנטז על מלחמות, גבורה וקריירה צבאית הוא לקח את העניינים ברצינות וקרא ספרות מקצועית על קרבות נפוליאון, חניבעל ולוחמי הבריגדה היהודית מובן שגם על הסטוריה ישראלית הוא לא פסח בעזרת ספרים של אלופים במיל', אנשי דור תש"ח ללימודים העיוניים לא שכח להוסיף גם מישור גופני ולקראת הגיוס עבד על הכושר באופן רצחני את מכריו המשרתים בצבא הוא הכריח לו לספר על נשקים, תורות מלחמה, ומהו המטוס המהיר ביותר כשבשעה טובה ומוצלחת מגיע יום האמת המיוחל הוא מתנדב ליחידה קרבית, אין ספק בכלל! הוא ממשיך להתבלט גם במסגרת האימונים הקשים הורמוני המורעלות שפזורים בגופו אותו לא נוטשים בכושר גופני הוא מספר אחת אשף בהסתערות על ג'בלאות בשיעורים העיוניים הוא כותב וכותב, ממלא ימבה מחברות כשלא יוצאים שבת הוא לא מאבד את החשק הרי ממילא בבית הוא רק מנקה את הנשק…מתוך: "פילים בקנה"

שלב ב' :

הקראה דרמטית של "המלחמה בטחנות הרוח" – דון קישוט.
מדריך – דון קישוט הוא דמות קריקטוריסטית הנלחמת במסירות נפש ובפטריוטיות כנגד…טחנות רוח!!

פרשת המלחמה הגדולה בתחנות הרוח

ויהי בלילה ויקומו שניהם, דון קישוט ונושא כליו וירכבו על בהמתם ויצאו חרש מן הכפר ללכת למסעיהם וילכו בחפזון כל הלילה כי יראו פן ירדפו אנשי הכפר אחריהם והשיגום. ותזרח להם השמש בעמק מונטיאל, הוא העמק אשר עבר שם דון קישוט בתחילה, ויתנהלו שניהם לאיטם בעמק ההוא. האביר המזוין ישב על הסוס ונושא הכלים בצידו רוכב בכבוד על החמור כאחד האבות הקדמונים: הנאד והשקים קשורים במרדעת ותלויים מזה ומזה לשני צדי החמור.

וישאו שני הרוכבים את עיניהם ויראו והנה כשישים או כארבעים טחנות רוח נפוצות על פני הבקעה אשר הם הולכים בה. ויאמר דון קישוט לנושא כליו:

"עתה תראה כי הצליח אלוהים את דרכנו הרבה מאשר פללנו. הרואה אתה את מחנה הענקים הנצבים שם מנגד? היום אצא עליהם למלחמה והפלתי את כולם חללים והיה שללם לנו לראשית הון וצדקה תהיה לנו מאת האלוהים כי כילינו את העדה הרעה ההיא מקרב הארץ"

"הענקים איפה הם?" תמה סנשו.

"הנה הם שם לפניך" ענה האביר "וידים ארוכות להם כשתי פרסאות אורך היד האחת".

"מה אדוני מדבר אל עבדו?" אמר סנשו "הלא אין כל ענקים שם כי אם טחנות רוח! ולא ידים להן כי אם כנפי עץ אשר בהתהפכן לרוח וסובבו את בני הריחיים…"

"אכן עתה הראיתי לדעת" אמר דון קישוט "כי לא תדע עד מה מדרכי האבירים ומסותיהם! לא טחנות רוח, כי ענקים לפנינו, ואם ירא אתה מפניהם, כי עתה סב לך הצדה ושא בעדי תפילה לאלוהים, ואני לבדי אשליך נפשי מנגד ואסתער אליהם בסערת מלחמה"

הוא כלה לדבר, וירץ את סוסו בדרבונות רגליו ויעט אל מול הענקים, לא שמע את צעקת סנשו הקורא אחריו בכל כח להשיבו, כי היה עתה כחרש וכעוור ולא ראה ולא הבחין דבר, ויצעק מרחוק לעומת טחנות הרוח:

"הו, עמדו, עמדו, ואל תנוסו, מוגי לב שפלים ונבזים! כי רק אביר אחד יוצא כנגד כולכם…"

וברגע הזה נשב הרוח ותסבינה הכנפיים על צירן ויקרא דון קישוט ויאמר:

"ולוא כהנה וכהנה תרבינה זרועותיכם והיו כזרועות הענק באומרו: הנקה לא תנקו מידי!"

ובדברו כך ויקרא בשם בחירתו דולציניה ויפקד את רוחו בידה, ויחזק מגן ויט בכידון – ויסתער בחמת כח על הטחנה הקרובה. ואולם ברגע התקע כדונו בכנפה, ויהפוך הרוח את הכנף בכח גדול מאד וישבר הכידון לשבבים והסוס ורוכבו הורמו למעלה ויוטלו שניהם בחזקה למרחוק מן הטחנה והלאה.

ויבהל סנשו את חמורו אל מקום מפלת אדונו וירא והנה זה שוכב בצד סוסו סרוח ארצה ולא יוכל קום. ויבהל ויאמר:

"ישמרנו אלוהים ברחמיו! האם לא אמרתי לאדוני מראש כי לא ענקים לפנינו כי אם בתי טחנה ורחיים, הלא רק האיש אשר ראשו סחרחר כרחיים הוא לבדו לא יראה זאת"

"שתוק, אחי סנשו" ענה דון קישוט "הטרם תדע כי אין כאיש מלחמה לחליפות ופגעים. אמנם לבי אמר לי – וכן היא באמת – כי הפעם יד המכשף פרלטון היתה בדבר. הוא אשר גזל ממני את חדר ספרי והוא אשר הפך את הענקים לטחנות רוח. ולמען מנוע ממני את עטרת הנצחון עשה כדבר הזה, כי ישנאני. ואולם דע לך כי בוא יבוא יום וחרב צדקי תשים קץ לכל רשעתו"

"מי יתן והיה" אמר סנשו ויתמוך את אדונו להקימו מעל הארץ ולהרכיבו על הסוס השבור אשר נקעו כמעט כל כפות ירכיו.

נשאל את החניכים – מה מגוחך בדמותו של דון קישוט?

נקריא: "אני לא דון קישוט"

אני לא דון קישוט

אני עברתי את שלב המשחקים המאצ'ואיסטים

אני לא מנסה להיות טרזן, ולא דון קישוט

הצבר הישראלי של פעם היה גבר כזה,

אחד שצריך להוכיח את עצמו בכוחו הפיזי ובמלחמות

היום אף אחד לא מודד אותך לפי הפרופיל

אתה יכול להיות פשוט אתה ולחיות את חייך כדרכך

מי שרוצה לרוץ על הגבעות ולהזיע – שירוץ,

אני מעדיף למצוא את עצמי במישורים אחרים

(ע.מ.)

אנחנו "מורעלים" מגיל צעיר על הצבא, האם חשבנו פעם למה? האם אנחנו כמו דון קישוט הנלחם בלי לחשוב בתחנות רוח?
נעמיד ב - 4 פינות החדר 4 נימוקים "מדוע עלי להתגייס", החניכים יעמדו ע"י השלט איתו הם מזדהים.

האידיאליסט :

זו תרומה גדולה וחשובה למדינה שלי

המצטיין :

כל דבר שאני עושה בחיים אני משתדל לעשות על הצד הטוב ביותר. ללמוד ולהוציא ציונים גבוהים, להדריך ולהשקיע את הנשמה להיות חבר – עד הסוף גם כשאגיע לצבא אשתדל להיות הטוב ביותר זה החינוך שאני מאמין בו – לשאוף למצויינות בכל

שומר החוק :

אני אזרח שומר חוק, החוק מחייב גיוס ואני מתגייס. אין זו שאלה אישית של רצון אלא זוהי חובת החוק במדינה

המצ'ואיסט :

בשבת ה – I אגיע עם המדים לשכונה שזוף גבוה ושרירי – נשימתן של כל הבנות בסניף תעצר. בבית כבר יכינו את האוכל האהוב עלי וכולם ירוצו לקראת החיל הגיבור שלהם – אני זה יהיה שווה הכל!!

שלב ג' :

להעמקת הדיון: לשבטים בוגרים ניתן להקריא חלק מתוך המאמר "כיפות ומטקות" .

כיפות ומטקות / אורית שוחט

ביום שישי שעבר, בעמוד זה, נזף ישראל הראל, ממנהיגי המתנחלים, בנוער של השמאל על שהוא מעדיף להשתזף בים, בעוד הנוער של הימין מפגין, מגשים וקולט עליה. נכון שהעובדות, אפילו בכל הנוגע לבילוי בשפת הים, הן קצת שונות, וחופי הכנרת, כמו הטיולים המאורגנים לחו"ל, מלאים בחובשי כיפות סרוגות, אבל המושג "ים" הוא כנראה שם כולל להפקרות. הימין מגשים, והשמאל מבלה. כשמתנחל הולך לים, הוא עושה זאת בשעות הפנאי המעטות שיש לו בין לימוד תורה להגשמה. כשחילוני הולך לים, הוא עושה זאת משום שאין לו שום דבר בעל ערך לעשות.

לציונות הדתית, שהמתנחלים הם עכשיו נציגיה, קרה דבר נורא. במשך חמישים שנה ניסו לחקות את המודל של הצבר הקלאסי, שהיה במקרה גם איש השמאל, להתלבש כמוהו, ליישב את הארץ כמוהו, להיות קרבי כמוהו ולהכנס לסנדליו, והנה כשסוף סוף הצליחו להגיע לחיקוי כמעט מושלם של המקור - התברר שהמודל הזה של הצבר יצא המאופנה.

ביום חיל האויר האחרון פורסם כי השנה יש יותר כיפות סרוגות בין מסימי קורס טיס. הנה סוף סוף הצליחה הציונות הדתית לכבוש עוד מעוז של הציונות החילונית, ולהגשים עוד אידיאל של הקיבוצניקים של שנות החמישים. אבל דווקא עכשיו כשזה קרה, וגם שורות הקצונה הבכירה מתמלאות בכיפות סרוגות, דווקא עכשיו נגמרו המלחמות, וסדרי העדיפויות של המדינה משתנים לנגד עניהם. מה להם ולמטרות החדשות של הציונות, כמו ביסוס הדמוקרטיה, למשל ?

בין הנוער החילוני לנוער המתנחל יש פער דורות. הכיפות הסרוגות נמצאות כל הזמן בפיגור אחרי הציונות החילונית, שכבר נלחמה ויישבה את הארץ, וקלטה עליה, ולבשה סנדלים ושרה שירי מולדת, ושמרה על טוהר האשכנזיות, ונלחמה מלחמת כנופיות בערביי ארץ ישראל, והקימה ישוב על שם כל קרבן פיגוע, והתנחלה על אפו וחמתו של השלטון הזר.

הכותבת לועגת לרדיפה של "נוער הכיפות הסרוגות" אחרי אידיאלים של העבר. האם אנחנו רודפים אחרי אידיאלים שעברו מן העולם?

נחזור לשלטים בפינות החדר – מדוע אנו מתגייסים לצבא?

מתוך התלהבות "מאצ'ואיסטית"?

מתוך שאיפה למצויינות אישית?

כדי "להיות בסדר" עם החוק במדינה?
רוב החניכים בודאי יעמדו מתחת לשלט המדבר על התרומה למדינה. נשאל אותם – באיזה מישורים אנו תורמים בצבא?

שלב ד' :

בואו נלמד לעומק על חשיבות השרות בצבא -

בפינות לימוד נעמיד זויות הסתכלות שונות על השרות בצבא. החניכים יעברו מפינה לפינה וילמדו בכל פינה על אספקט אחר של השרות הצבאי.

בפינה א' – אידיאל – הלוחם את מלחמות ישראל כלוחם מלחמות ה'.

הרמב"ם, הלכות מלכים ,טו

מי האיש הירא ורך הלבב – כמשמעו: שאין בליבו כח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר: אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (שם, ג, ג) ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו – הרי זה כאילו ששפך דמי הכל, שנאמר: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו (שם, ח). והרי מפורש בקבלה: ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם (ירמיה, מח, י). וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא ימצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך (שמ"א, כה, כח-כט).

פינה ב' – עשייה – הזדמנות לתרומה ללא גבולות.

אסור לקחת מהמדינה

צריך רק לתת

אנחנו מוכרחים לעבוד בפרך,

לדבוק בערכים, לינוק מן השורשים העמוקים של היהדות

לא לשאול עד מתי?!

"לתת, לתת הכל את הלב ואת הנשמה ואת החיים, בשביל המדינה.

לא לקחת, לא לבקש כלום. לעבוד בפרך, ביום ובלילה. בלי חשבון, בלי שעות בתמורה מינימאלית, רק כדי לקיים את הנפש.

לחזור אל הימים של פעם, לינוק מן המקורות של פעם. להיות שוב חלוצים בארץ ישראל, שמלחמת הקוממיות שלה עדיין לא נגמרה".

צריך לעבוד בפרך, צריך לדבוק בערכים

צריך לינוק מן השורשים העמוקים של אלפיים שנות יהדות.

קיומנו תלוי בניצול היתרון האנושי שלנו, כי מלבדו אין לנו כלום.

לא, אנחנו לא עושים מספיק.

זה מוכרח להתחיל בגן – הילדים, ארץ ישראל, ערכים, אהבת מולדת.

איבדנו זמן, לא חינכנו מספיק. לא דבקנו בערכים, הפכנו לחברה חומרנית מדי ובכך איבדנו את ייחודנו,

ולכן באה מלחמת יום הכפורים, נכווינו, זה צרב,

אסור לנו שזה יקרה שוב. אין מנוחה, אין רוגע, צריך לעבוד בפרך ולתת, רק לתת.

עוד לא בא הזמן לקבל, לקחת, לתבוע מהמדינה, עדיין צריך לתת לה, ורק לתת.

"שיחות עם לוחמים"

בכלל, זו תופעה שתמיד חוזרת על עצמה. במלחמות קורה איתנו משהו שאנחנו לא נותנים לעצמנו דין וחשבון עליו. משהו קורה לנורמות שלנו. כל אחד שוכח את האגואיזם שלו, שכל כך מעסיק אותו בחיי היום יום, ורץ לתפוס מקום בשורה הקדמית של העם שלו. ודוקא בשורות הקדמיות. בזמנים כאלה אתה לא רק שלא רואה השתמטות אלא שיש ממש מלחמות מי יצא לפעולה, מי יהיה בחוד. איזה חודש אחרי הפסקת האש יצא לי לחזור לרמפה. הפלוגה ארגנה סיור לאלמנה של עמיחי. היא ביקשה לראות את המקום בו נלחם ולשמוע את סיפור הקרב. אני נהגתי ב- נ.נ. מטסה עד המוצב. באה אשתו של אחד החבר'ה מהפלוגה בתור ליווי, וממנה שמעתי אז דברים שהשאירו עלי רושם עד היום. סיפרנו להן את סיפור הקרב, עברנו בין העמדות ונעמדנו בראש הרמפה, ליד העמדה הקיצונית עם חיפוי הראש, העמדה שלנו, ואז היא אמרה משהו בערך במילים האלה: "לחשוב שכאן, ממש במקום הזה, נלחמתם על החיים שלכם, ואנחנו ישבנו כאלו שלוות בבית, זה מבהיל…אבל בעצם גם לנו יש חלק…כשהבעל הולך למלחמה מה נשאר לאשה לעשות?…רק להפרד, וזה החלק שלה, להפרד באמת: עכשיו אתה הולך לעבוד בשביל משהו גדול, תהיה כולך שם. עכשיו מלחמה, עכשיו כל אחד מפסיק להיות אחד, לעצמו, למשפחה, עכשיו כל אחד הוא עם…זה החלק שלנו במלחמה".

יש כל כך הרבה בדברים של האשה הזאת.

רוב הנשים שלנו אולי לא היו אומרות דברים כאלה, אבל יש משהו בהם ששייך לא רק לאשה, שייך לכולם, שייך לשינוי הזה שקורה אתנו בזמנים של מלחמה.

בימים של חול אתה כמעט לא יכול לתפוס דברים כאלה. אבל בשעות משבר, כשכל קני המידה משתנים, ואנשים פתאום מוצאים בעצמם כוחות שלא הכירו, מסירות והקרבה למען הכלל, בזמנים כאלה אתה יכול להבין. אתה תופס שבעצם זה מה שנותן לי כח. לכל אחד. זה לא החובה, ההכרח, ה'מה יגידו'. לא זה מה שהביא את אורי מדטרויט, ולא זה מה שהקפיץ את עמיחי קדימה, ולא זה מה שדוחף כל אחד מאתנו להקרבה של ממש. יש משהו שאנחנו מרגישים רק באינסטינקט ולא יודעים למצוא לו מילים – שאנחנו והעם שלנו זה בעצם דבר אחד, חלק מהאישיות של כל אחד. האשה הזו מצאה מילים, ידעה לבטא מה שבעצם טמון אצלנו בלי יכולת להסביר, אצל כל אחד מאתנו. אנחנו לא רק פרטיים לעצמנו, יש כלל, יש עם. זה לא משהו זר, לא איזו מוסכמה או נורמה חברתית חיצונית, אלא חלק מהאישיות, חלק מההוויה של כל אחד.

זה לא שוביניזם, זה לא לאומנות זולה מה שאני אומר לך. אני חושב שזו הדרך היחידה להסביר את כל התופעות הגדולות שקורות אתנו, עם כל אחד, בתקופות שבהן העם שלנו עומד בסכנה.

כשאתה רואה דברים כאלו, כשאתה תופס שזהו בעצם המסר של העם שלך, אתה תופס שמלחמה על קיום העם הזה זה בעצם מלחמה על התוכן המוסרי והמעמד המוסרי והנורמליות והאמת שלך עצמך. של כל אחד. האמת של העם שלך זו האמת שלך, זה בעצם אתה בעצמך, ואם אתה מוכן למסור את הנפש למען המולדת, זאת איננה מסירות למען דבר זר שהוא חוץ לך. העם שלך זה לא דבר אחר ממך. אתה מוסר את הנפש, אתה מקריב את עצמך, למען האמת של העם שלך – וזאת מסירות למען האמת שלך. וכמו שאדם מוכן להלחם עבור החופש שלו ועבור הצדק, השוויון, והוא לא מרגיש שהוא מוסר את נפשו למען דבר אחר אלא למען עצמו, למען עצמו היותר אמיתי, ככה היא המלחמה שלנו למען העם שלנו עם כל האמת הגדולה שלו.

אני חושב שהדברים האלה שייכים לכל אחד מאתנו וכל אחד מאתנו יודע את הדברים האלו באינסטינסט, זה מה שדוחף אותו מבפנים. גם בלי שהוא יודע לבטא את זה במילים.