חדשות כיפה

הרגע שמכאיב יותר מהלידה

ההחלטה לאיזו מסגרת להכניס את ילדינו הרכים, פעוטות שרק לא מזמן הגיעו לעולם, היא אחת מהמורכבות בחייהם של הורים. ההנחה היא שבמשפחתון יידעו לטפל בו הכי טוב. שירי רימון מספקת לנו הצצה למאחורי הקלעים.

פעוטון

פעוטוןצילום: שאטרסטוק

אחד המשפטים השגורים בפיהן של אמהות סביב הראשון לספטמבר הוא: שהיום הזה, הרגע הזה של הפרידה מהגוזל הרך, השארתו בידיה של מטפלת, במסגרת משפחתון או מעון, זה רגע יותר כואב ויותר קשה מהלידה. אולי כי לראשונה מאז לידתו אנחנו בוחרות בנו, והוא הופך למקום השני, אם מבחירה אם מכורח הנסיבות, זה אף פעם לא קל.

והמסע הזה מתחיל בחיפוש אחר המקום המושלם...

כאמא שמחשבת מחדש את מסלולה ואחרי שעבדתי במסגרות לגיל הרך והייתי בעלת תינוקיה ומשפחתון. חשבתי שיהיה מעניין לשתף מעט, לתת הצצה וגם אולי לעשות קצת סדר במיוחד עכשיו, עם פתיחת ההרשמה לשנה"ל הבאה. אז אני בוחרת להתחיל מההתחלה. ההתחלה שלי.

נשאלתי מספר פעמים, האם כל אחד יכול לפתוח משפחתון?

כן. תיאורטית כל אחת ואחד מכם יכולים לפתוח משפחתון. כשהולכים לפתוח תיק במס הכנסה, במע"מ, בביטוח לאומי, בין כל הבירוקרטיות השונות, לא מעניין אף אחד מה העבר שלך, אם יש לך ניסיון או התאמה לעסק אותו את מבקשת לפתוח.

בטח לא מה את מתכננת לעתיד. רק שתשלמי בזמן.

אני הגעתי לזה ממש במקרה. אחרי שנים של עבודה עם תינוקות וילדים אפילו תוך כדי לימודי עיצוב גרפי, עבדתי בפעוטון. לקח זמן עד שעברתי לעבוד בעבודה משרדית. וזה לא היה טבעי לי. משרד עם עלים ירוקים מפלסטיק לבת מושב שכמוני.

התחתנו ועברנו צפונה. בין האפשרויות שהיו לי, העבודה בגיל הרך הכי משכה אותי, ויצא שזכיתי לעבוד עם צוות נשים מדהימות ואני חייבת להן הרבה מהידע ומהגישה שלי. גיליתי אהבה חדשה, ולא ראיתי סיבה לחזור לעבודה משרדית כשיש כל כך הרבה יופי וסיפוק בחינוך, בהכלה והתפתחות של פעוטות, אנשים קטנים עם עתיד גדול.

גם כשעברנו לירושלים, בחרתי בגיל הרך. כל כך נהנתי. המשכתי ללמוד מנשות חינוך ומנשות עשייה. הרגשתי שאני גם נותנת מעצמי ומביאה לידי ביטוי יכולת ולא פחות מזה לומדת, כל הזמן לומדת גם מה כן וגם למה אני פחות מתחברת בגישות חינוכיות.

באחת מהשיחות המנהלת שאלה אותי מה אני מתכננת לעתיד וכשאמרתי לה שאני עדיין מתלבטת במה לבחור... היא אמרה לי שנראה לה שהגיל הרך בחר בי.

כשנולדה בתנו הבכורה, היה לנו ברור שהיא נשארת איתי לפחות עד גיל שנה או שאני נשארת איתה, איך שלא נסתכל על זה- אנחנו יחד. מפה לשם הצטרפה עוד חברה ואז עוד שני חברים... חצאי ימים חצי שבוע... ככה זורם ונחמד.

בגיל שנה ומס' חודשים הבנו שהיא זקוקה למשהו מעבר לבית, שהסלון צר מלהכיל אותה יחד עם חבריה על כל צרכיהם הפיזים וההתפתחותיים.

רשמנו אותה למעון המקומי.

בדיוק כך היה גם עם הבת השניה.

באותם ימים כבר הבנתי שנולדה לי במקביל גם תינוקיה, כדי לשמור עליה אני צריכה להמשיך ברצף. פתחתי שנה ראשונה ללא תינוק משלי. המקומות התמלאו במהרה, ואפילו העסקתי לי מישהי מקסימה שתסייע לי ותטפל איתי בקטנטנים. גם היו לי סטודנטיות לבביות לגיבוי.

ככה המשכתי שנתיים, ובשנה השלישית נולדה בתנו השלישית. באותה תקופה ידענו ימים לא קלים במעון והחלטנו שלא עוד.

בדיוק אז הגיעה הצעה ממי שלימים הפכה להיות לי לשותפה, היא מצידה הגיעה עם הצעה להקמת משפחתון משותף ומבחינתי היא נכנסה בדלת פתוחה. סיפור הקמת המשפחתון הוא סיפור בפני עצמו. דרוש אומץ ודרושה אמונה. הרבה כוחות וגם לא מעט כסף.

אפילו הרבה ומהכל.

אבל שוב, לצערי אני מדגישה, אין צורך בשום מסמך משום גורם.

כל אחד תיאורטית יכול לפתוח משפחתון. לי זה עבד טוב ואני יודעת שעשיתי זאת מתוך אהבה גדולה, מרצון לעשות טוב ולתת לקטנטנים מקום טוב להתחיל בו. גם דאגתי תמיד להיות מוקפת באנשים טובים ונכונים לתפקיד.

משהו שלצערי לא תמיד קורה. למה לא? המשך יבוא...

 

לכל הטורים של שירי, היכנסו

 

שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מעבר ארז צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

מעבר ארז נסגר חלקית

קרא עוד