יעל זלוטניק (54), ממצפה נטופה, אם לשמונה ילדים ומורה במקצועה, נחשפה לראשונה לגישת שפר כשעוד היו ילדיה רכים בשנים. "נפתח לי צוהר לעולם חדש," היא אומרת. "הגישה עשתה שינוי עצום בבית שלנו, ומאז חלמתי להיות מנחת הורים. לפני כשמונה שנים זה קרה." לאחר שנים בתחום החינוך הבית-ספרי, החליטה יעל לעזוב השנה שטח זה לטובת עבודת החינוך בתחום הנחיית ההורים.
מי זורק אחריות
לפני הריאיון עם יעל, ידעתי שעלי להצטייד בשאלות רבות ככל האפשר ממגוון אימהות המחכות בכיליון עיניים לקיצו של החופש הגדול והקסום. כשהקסם יתפוגג תגיע השגרה הברוכה והמאתגרת. אז ממה אנו כה חוששות?
"יש משהו קצת אבסורדי בכך שהילדים שמחים לקראת החזרה ללימודים ואילו האמהות חוששות מהעול שעומד ליפול עליהן," יעל בוחרת להציב מולנו מראה, ללא מחיצות, "אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק. את גודל האבסורד קלטתי בשנה שעברה, כאשר מרצה לפסיכולוגיה המעבירה סדנאות הכנה להורים וילדים לקראת הכניסה לכיתה א' אמרה לי: 'את צריכה להבין, כשאמא שולחת את הילד לכיתה א', זה אומר שבפעם הראשונה יהיו לו מבחנים. ברור שהיא בחרדה, הרי ההצלחה שלו היא מבחן האמהות שלה!'. שימי לב, דבר דומה קורה באספות הורים. כשההורים שלי הלכו לאספת הורים, אני ישבתי בבית וכססתי ציפורניים מרוב מתח. כך היה אצל כולם. היום ההורים הולכים לאספת הורים בחרדה, ואילו הילדים יושבים בבית ומשחקים במחשב. נראה כאילו חלק מהילדים אינם מרגישים כל אחריות ללימודים. ההסבר לכך הוא שאחריות אינה מתחלקת בין שניים. איך אומרת הגמרא? "קדרא דבי שותפין לא קרירא ולא חמימה" (קדירה של שני שותפים אינה חמה ואינה קרה). כלומר, אם האחריות עלינו, הילד מבין שהיא לא שלו."
הברוֹך הזה הולך ומתגבר עם השנים, קשה להאמין שהוא בר תיקון.
אין ספק שמצב העניינים לא תקין, אך החדשות הטובות הן שדווקא קל מאד לחזור לשפיות, לאמהוּת רגועה, לתפקוד מיטבי של הילדים ולשמחה בבית.
אמרת "חדשות טובות", אבל איך אפשר לזרוק אחריות על ילד קטן?
אחריות לא 'זורקים', לאחריות מחנכים על ידי כך שמשאירים אותה לילד. רק כך הוא לומד להתמודד איתה. אתן לך דוגמא: באחד החוגים שהעברתי, סיפרה אמא על הילדה שלה שבתחילת כיתה א' סידרה בכל יום את המערכת כראוי, והאמא בדקה אחריה שהכל נמצא. הבעיה הייתה, שאחרי זמן מה הילדה הפסיקה לסדר. "ברור," אמרתי לאמא, "אם את לוקחת את האחריות על סידור הילקוט, אז היא מרגישה שאין טעם בעבודה כפולה." בעיניי השינוי הגדול שאמהות צריכות לעשות הוא שינוי בתפיסת התפקיד שלנו. במקום לפקח ולשטר, עלינו לחנך את הילדים לקראת בגרות ועצמאות בוטחת.
אבל נראה שרוב הילדים כן צריכים עזרה, לפחות בהתחלה. אם לא יקבלו סיוע, הם עלולים לפתוח פערים ביחס לכיתה.
תראי, כשאנו שולחים ילד לבית הספר, מטרתנו היא שהוא יקנה הרגלי למידה עצמאיים. בכל שלב יש אחריות המתאימה לאותו גיל. כאשר מאפשרים לילד להתמודד, הוא צומח בטבעיות לקראת השלב הבא. אני לא מדברת כמובן על הימים הראשונים בהם מלמדים את הילד איך להתארגן. אם מטרתה של האמא היא שלמורה לא יהיו טענות, אז שתארגן לילד את התיק. אבל אם המטרה היא שהוא ידאג לדברים שלו, שיהיה אחראי למשימות המוטלות עליו, שיבין שההתקדמות האישית שלו תלויה בו בלבד, אז כדאי לנו, האמהות, לתת לו את ההזדמנות ללמוד זאת. אגב, אמהות חוששות שהילד ישכח ולא יעשה את המוטל עליו, אבל נראה לי שכשאנחנו נותנים בו אמון, הוא לרוב מפתיע לטובה.
יש לך סיפור על הצלחה בתחום הזה?
כן. יש לי סיפור נחמד שהתחיל באופן דווקא לא מבטיח. לפני כמה חודשים סיפרה אמא, בחוג הורים, על בן שלא מסכים בשום אופן ללמוד למבחנים ולעשות שעורי בית לבד. אמנם האמא שמחה לעזור באופן עקרוני, אבל הדרישה שלו השתלטה על כל אחר הצהריים שלה והיא כמעט לא יכלה להתפנות לעיסוקיה ולילדים האחרים. אף על פי כן, מרוב פחד שהוא יתחיל להידרדר בלימודים, היא נמנעה מלשחרר לו את האחריות. יום אחד היא חלתה באופן פתאומי ואושפזה לעשרה ימים בבית חולים. בשובה הביתה, גילתה להפתעתה שהילד הבעייתי למד לבד ותפקד באופן מושלם בכל התקופה. הסיפור הזה מלמד אותנו שהילדים שהכי קשה להם וגם הילדים הכי עקשנים מגלים לנו 'מי הם באמת' כאשר האחריות נשארת בידיהם.
מה לגבי קשיי למידה שמזמנים אבחון? זהו קושי אובייקטיבי.
ראשית, לצערי, יש כיום אבחון יתר ברמה שגורמת אפילו למשרד החינוך להזדעק. לא כל ילד שחושדים בו שהוא היפראקטיבי או דיסלקט הוא באמת כזה. אם כבר הולכים לאבחון, כדאי להיזהר ממאבחנים ששָׂשׂים לגלות לקויות. שנית, הרבה התנהגויות שנראות כלקויות אינן באמת אורגניות. אם בית הספר מבקש לעשות אבחון, אני ממליצה לפנות למנחה בגישת שפר במקום האבחון או במקביל, כדי לבדוק ספציפית מה הדינמיקה ההתנהגותית שמאפיינת את הילד. שלישית, גם אם לדעת המאבחן יש לילד בעיה, שאלת המפתח היא מה עושים עם זה - האם אמא רוצה לתת לילד שלה קביים, כלומר הקלות, או כנפיים, כלומר ללמד אותו להתמודד ולעזור לו לצאת מהמקום שתוקע אותו.
יוצאים לדרך
לפני שאנו מסיימות את הריאיון, אני מבקשת מיעל לצייד אותנו בעצות חשובות לדרך, לתת לנו את הצעדים ההכרחיים בבניית אמון וגם להגיד לנו מה עושים מחר בבוקר.
אצל משפחות רבות יש מאבקים לא מבוטלים סביב הקימה בבוקר. איך אפשר לשרוד את הבוקר בשלום?
אם עד עכשיו דיברתי על כלים לעודד ולחזק את הילד, עכשיו נתחיל באמא. הילדים מנהלים דינמיקה שמכריחה את האם לרוץ אחריהם או להאבק איתם ולכן המפתח החשוב ביותר של האמא הוא להיות מודעת להתרחשות הזאת. היא צריכה להתרכז בעצמה וליצור בתוכה את שיא השקט, כלומר לנהל את הבוקר כשהיא הציר המרכזי בבית, ולא חלק מהקלחת. היציבות הזאת תביא לאווירה רגועה ושלווה בה האמא תרגיש שיש לה שליטה, וממילא גם הילדים ירגעו.
יש תחושה תמידית של יריבות סמויה בין ההורה למורה. איך אפשר לפרק את המתח הזה?
קודם כל, המתח נובע מכך שהסרנו את האחריות מהילדים. ההורה מרגיש שהאחריות על הלמידה של הילד תלויה במורה ואילו המורה מרגיש שהאחריות נמצאת אצל ההורה. על ההורה לשים את טובת הילד לנגד עיניו ולעשות את הצעד הראשון; לתת למורה סמכות וביטחון, להגיד לו: 'אני בטוח שאתה עושה כמיטב יכולתך, אתה יכול לתת גם לי משימות לבצע עם הילד בבית.' הפעולה הזאת תשחרר את המורה מהמתח. אגב, אני בתור מורה בוחרת לעשות את הצעד הראשון הזה.
ולסיום, איך אמא יכולה לעזור לעצמה לבנות אמון בילדיה?
ראשית, לצפות בהם, לראות את הטוב שבהם ופשוט להשתאות מכך. ככל שנראה את הטוב - הילד יחווה את עצמו כטוב. שנית, לדעת שכשמסתכלים על הדברים הטובים, הילדים יקלטו שאנו מסתכלים עליהם אחרת וזה יעודד אותם לשנות את ההתנהגות שלהם. עלינו להבין שההתבוננות שלנו עליהם היא קריטית עבורם, כי העיניים שלנו הן כמו מראה שמשקפת לילדים מי הם. כשאנחנו רואים הרבה טוב, הם מבינים שהם כאלו והטוב מתגבר בהם. שלישית, לדעת שאיננו יכולים לשער מהי היכולת של הילד. השמיים הם הגבול.
הריאיון המלא מתפרסם בירחון הנשים 'הלל'