כמדי שנה, מפורסמים רבים חולקים עם הציבור הישראלי את תחושותיהם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ואת הקשר המשפחתי והרגשי לאירועים. לירז רוסו, הלא הוא סטטיק, בן זוגו המוזיקלי של בן אל תבורי, חושף הבוקר (ה') בפוסט מרגש את מפגשו עם ניצול שואה.
-
עוד באותו נושא"מעלים זיכרון": יעל שלביה, סטטיק ובן אל ורבים נוספים מחברים את הנוער לשורדי השואה
27/04/22 22:17
סטטיק: ברגע שנגעתי בטלאי זה הכה בי - אני נוגע בשואה
"זו הפעם הראשונה שנגעתי בשואה. שלא תטעו לרגע, אני נאמן לקריאה שלי בכל שנה שנזכור ולא נשכח. הייתי במוזיאונים. קראתי בספרים. ראיתי את הסרטים העלילתיים והדוקומנטריים. ביקרתי בביתה של אנה פראנק. ביקרתי ברחובות הרובע היהודי בסלוניקי. אבל עדיין - מעולם לא נגעתי בשואה", אמר סטטיק וסיפר כי מעולם לא היה במחנות הריכוז וההשמדה: "אבל נשבעתי לעצמי שיום יבוא ואהיה בוגר ואבקר שם, בחושך המוחלט והאכזרי של אושוויץ".
"הטלאי הזה הוא השואה כולה, מונחת בתוך כף ידי בלב המדינה"
"השנה, בורכתי בזכות לשבת עם גדעון, ניצול שואה שסיפר לנו את כל ההשתלשלות שלו מילד נורמטיבי לחלוטין לאדם שאיבד את כל משפחתו מלבד אימו לצורר הנאצי. ותוך כדי שגדעון מספר סיפור, מציג תמונה, משתף מסמך - הוא שולף את הטלאי הצהוב הזה ומניח אותו בידי. הטלאי הצהוב הזה היה שייך לאמו והיא לבשה אותו על דש הבגד מהרגע שהיהודים הוכרחו לכך ועד סוף המלחמה. ברגע שנגעתי בו זה הכה בי - אני נוגע בשואה", כתב המוזיקאי המחונן, "הטלאי הזה עבר את התקופה שהכול היה נראה זמני. הוא עבר בתחנות הרכבת. הוא עבר את שערי הגטו ועמד דום במסדרי הסלקציה. הוא היה דחוס בקרונות ויצא בשש בבוקר לעבודות פרך. הוא ידע קור אימים בלילות ורעד מרעב ומפחד. הוא ראה זוועות ושמע צעקות. הוא הריח את ריח הארובות וצפה בהוצאות להורג. הוא צעד בצעדות ולמזלנו, גם היה שם לחזות בשחרור המחנה. הטלאי הזה הוא השואה כולה, מונחת בתוך כף ידי בלב המדינה".
ברגע שהוא נחת בכף ידי הייתה לי צמרמורת בכל הגוף והלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה
"לא אלאה אתכם, ברגע שהוא נחת בכף ידי הייתה לי צמרמורת בכל הגוף והלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה. כל זה מההבנה של מה שאני רואה ונוגע בו לנגד עיני", שיתף סטטיק, "אחרי כמה שניות של שקט הבנתי שאני דווקא צריך לשמוח. לשמוח שגדעון הגיע למצב שאני, אומן בישראל, מדינת היהודים, יושב אצלו בבית שהוא קנה, במרכז הארץ, לנוכח זוגתו ונכדיו שיהיו בריאים, ושומע ומתעד את הסיפור שלו לדורות הבאים. ואז אמרתי לגדעון: גדעון, אתה ניצחת. אמא שלך ניצחה. כולנו ניצחנו. ואת מה שסיפרת לנו אנחנו לא נשכח ולא ניתן לאף אחד לשכוח, כדי שלנצח נישאר כולנו שורדים ומנצחים. ופה אני קורא לכם כבכל שנה - תנציחו ותנצחו. קראו ספר. תראו סרט. תשמעו סיפור. רק כך נשמר את הניצחון הזה. רק ככה ההיסטוריה לא תחזור ולא נירדף שוב. לא בארץ שלנו - ולא בשום מקום אחר. אוהב אותכם וכואב איתכם. לזכור ולא לשכוח".