גלריה חדשה לאמנות יהודית

כשראש מכללת ליפשיץ, ד"ר יעקב הדני, אומר שפתיחת "הלל 17" היא אירוע היסטורי- הוא יודע על מה הוא מדבר. "הלל 17" היא גלריה לאמנות. ברחוב הלל, בבית המסומן במספר 17, שוכנת מכללת ליפשיץ, מכללה דתית להכשרת מורים. הגלריה, המורכבת מתמונות ומיצבים, ממוקמת בקומה הראשונה של המכללה. אוצֵר הגלריה הוא אבנר בר חמא, אמן חזותי. המכללה בת 88, הגלריה בת פחות משבוע.

אמנות אל מול החינוך הדתי השמרני

נדמה כי הדיכוטומיה בין עולם האומנות לזה הדתי-שמרני הגיעה לשיאה באירוע פתיחת הגלריה, ביום חמישי האחרון. על הבמה יושבים גדעון עפרת, נציג ההגמוניה החילונית והאסכולה התרבותית השלטת, שבעבר לא חשך את שבטו מניסיון יצירת אמנות דתית-ימנית, וקבע כי זו אינה אפשרית. לצדו, אך בעצם מולו, יושב הרב ד"ר יעקב הדני, נציג הממסד הרבני והחינוכי, העומד בראש מוסד שחרת על דגלו מאמר של הרב קוק הרואה בקודש את תכלית החיים ומזהיר מעירובו עם החול. בתווך- האמן הדתי אבנר בר חמא, שנאבק בזה וגם בזה, ומנסה ללכת על חבל דק ולא ליפול לאחד מהתהומות המסכנים את עולמו: דתיות מתחסדת ודידקטית, או אמנות המתיישרת עם דעת הקהל והפיגורות התרבותיות.

אבנר בר חמא, בעת פתיחת הגלריה

אבנר בר חמא נמצא במצב טרגי: שותפתו לדרך זו, ציפי לוריא, שבמשך שנים חיתה בשני העולמות, נפטרה לאחרונה, והגלריה נפתחת לזכרה. גם התערוכה הראשונה המוצגת בגלריה, אינה אצורה על בסיס נושאי או אמנותי, אלא נאספה כמחווה לדרכה של ציפי. אבל היעדרה לא רק שאינו יוצר אחווה, אלא מורה יותר מכל על השבר שרק יחידי סגולה, וציפי בתוכם, ידעו לאחות.

"פעם היה נהוג לומר שיש להכניס את "יפת" (תרבות יוון ותרבות היופי, המאופיינת ע"י המדרש בדמותו של  יפת בן נח המקראי. נ.א) לאהלי שם (זרעו של שם מיוצג ע"י היהודי לומד התורה). היום אנחנו יודעים- זה לא יפת, זה שם!". ד"ר יעקב הדני נראה נרגש. הוא מצטט את הרב קוק, ומתייחס למכללה בראשה הוא עומד: "במוסד זה ישנה מזיגה בין קודש לחול. לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם, לחיים, בצורה של חול".  

אולי כדאי לצטט את המשך דברי הרב קוק כדי להבין באיזה מיצר נמצאת מכללה דתית המארחת גלריה לאמנות חזותית: "אבל לא נשכח את המלחמה שהיתה אז, ועדיין לא פסקה. אנחנו צריכים לדעת, שאם לא נהיה זהירים, אז יש לפעמים שזרעוני חול רוצים לעשות מכל הקודש חול" (מאמרי הראי"ה עמ' 479). מהי גלריה לאמנות חזותית, קודש או חול?

(דבי קמפל, מחסום כיסופים)

רויטל שטרן-זיוון, מי שהיתה מפקחת היחידה לתקשורת ואמנויות בחינוך הדתי, מודה שזהו תהליך שעובר הציבור הדתי לאורך שנים. "לפני 10 שנים ד"ר הדני לא היה מסכים להכניס את הגלריה הזאת למכללה. נוצר פה שינוי. זה התחיל עם השירה, כש"משיב הרוח" פרצו לתודעה הישראלית בסערה, וזה ממשיך באמנות הויזואלית והפלסטית. אמנם, בציבור הכללי התהליך עוד צריך להיטמע, כי בעוד שכותבים מהצד הימני והדתי של המפה כבר לא מתקבלים בסימני שאלה, האמנים החזותיים עוד סובלים מהדרה, מהתעלמות ומהתנשאות".

דיכוטומיה תמידית

שטרן-זיוון יודעת על מה היא מדברת כשהיא אומרת "הדרה". לפני כשש שנים כתב גדעון עפרת, מבקר האמנות שיושב מעבר לכתפה, את מאמרו "האם תיתכן אצלנו אמנות של הימין", בו הוא טוען כי אין יכולת לימין אידיאולוגי לייצר אמנות טובה, בשל עמדותיו הלא-הומאניות, שאינן מתיישבות עם היכולת ליצור אמנות.

"מלבד שנקלעה בעל כורחה (...) לנון אוונגרדיות, אמנות ימנית עלתה ותעלה על שרטוני האומה, המסורת, האחדות, הדטרמיניזם וכיו"ב, ואלו ישובו וינגסו באיכות היצירה. אכן אמנות טובה חייבת לשאוב ממקום עם היסטוריה, אך אוי לה אם לא תרגמה את אלה בפן האוניברסליות והמושגים האחרים של החלל והזמן. אמנות ימנית, כך מצאנו, נדרשת בהכרח לתשתית קלאסית בלתי קיימת", כך כתב עפרת בעלון "כיוונים חדשים", תשרי תשס"ד.

יצירה, ככלל, עוסקת בקרעים וניזונה מערעור על הסדר הקיים. יצירה דתית נמצאת בדיכוטומיה תמידית בין הרצון לשמור על הסדר הקיים לבין הרצון לערער, לשאול שאלות ולזעזע, על מנת להגיע להישגים תרבותיים חדשים. לטענת עפרת, יצירה דתית היא אוקסימורון, שכן אינה אותנטית ולא יכולה באמת לערער. לדעת הרב הדני יצירה היא חלק אינטגרלי מעולמו של האדם הדתי.

( אור בלו סימיון פיינרו)

אבל בערב הזה עפרת מדבר בכובע אחר, כובע ההיכרות האישית וההערכה העצומה שהיתה לו לציפי לוריא. הוא מונה אותה בין תלמידיו בחוג לתיאטרון, בראשית שנות ה-70. לאחר מכן הוא פורש את 40 שנות העשייה האמנותית והתרבותית שלה, אחד לאחד. "קראתי את עשרות מאמרי הפרידה שנכתבו עליה לאחר מותה. הכאב עצום. צפורה ייצגה מחנה תרבותי גדול בישראל, והמחנה הזה איבד את עמוד האש ההולך לפניו. היא עמדה בפרץ לבדה, ואין לה תחליף", הוא מוסיף בנימה אישית. הפרץ אותו מייצר עפרת, יש לציין. יחד עם זאת עפרת מזכיר שהציע ללוריא לאצור תערוכה של מתנחלים בגלריה במרכז ת"א, אולם היא היססה, והיוזמה לא יצאה לפועל. במקום זה הקימה לוריא, יחד עם בר חמא, את "הגלריה האחרת" שבמכללת אמונה שבת"א, גלריה שמטרתה להביא את קול 'האחר' האידיאולוגי (קרי: האמן הימני-הדתי), אל קידמת השיח האמנותי. בעקבותיה קמה "הלל 17", שהיא מין אחות ירושלמית.

התקבלתי בזרועות פתוחות

אבנר בר חמא, אדם ששיערו שיבה וקולו בוטח וחוצב, מודה שהתפלא: "רעיון הגלריה בירושלים עלה בקיץ האחרון, ולא ידעתי כיצד יתקבל במקום כמו מכללת ליפשיץ, מקום שאין בו אפילו מגמת אמנות. להפתעתי, התקבלתי בזרועות פתוחות, וכל רעיון שהעליתי אומץ מיד. בציבור שלנו נרשמת פריחה בכל תחומי האמנות, לא רק בשדה הפלסטי והויזואלי, אלא גם בתחומי התיאטרון והקולנוע."

אין בך חשש מפתיחת גלריה במוסד חינוכי? זה לא מאיים על נטיית האמן שבך?

"אני אמן כבר למעלה משלושים שנה, ושאלת הגבולות כבר לא רלוונטית. יש לי קו אדום של עירום, ויותר לא מעניין אותי. העניין שלי כאמן הוא לשאול שאלות, וזה גם העניין שלי כיהודי. שאלת השאלות היא "אייכה?". האמנות, תפקידה להיות פרובוקטיבית ולשאול שאלות, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות גם פה."

ד"ר הדני, זה לא מפחיד אותך לפתוח את המוסד שלך לגלריית אמנים פורצי-גבולות?

"כמי שעוקב אחרי השיח החינוכי לאורך עשרות שנים, החזקתי מאז ומעולם בדעה שהאמנות לא יכולה להשתלב. כשהייתי מנהל החינוך הדתי אמרנו: זה לא. אבל קרה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. האמנות נעשתה בת בית בחברה שלנו. צריך לזכור שגם התנ"ך עבר מהפכה. פעם לא היו לומדים אותו בכלל, והיום הוא מקצוע תורני לכל דבר. עכשיו הגיע השלב לומר: האמנות היא חלק מההוויה."

בסיומו של הערב אני נשאר עם שתי שאלות. הראשונה אודות יכולת ההשתלבות של האמנים המודרים ממרכז השיח בשל דעותיהם הפוליטיות, והשנייה ביכולת השילוב בין חינוך דתי-שמרני לאמנות חופשית ומשוחררת. יכול להיות שדווקא ההליכה של בר חמא על הגבול הדק בין כל העולמות, היא זו שתיצור בסופו של דבר את המתח המתאים להתהוות היצירה, ומן העבר השני ברור לגמרי שיש מי שיראו כאן, משני הצדדים, צד האמנות וצד החינוך, שילוב של מין בשאינו מינו. אם דרך זו או זו תגבר- רק ההיסטוריה תכריע.