שאלה
אני בן 72. אין לי מכונית. אני הולך ברגל, על מדרכה. אני אומר בגלוי, אני מפחד ללכת, בגלל האופניים, חשמליים וגם לא חשמליים, בגלל האופנועים הנוסעים על המדרכה, החונים על המדרכה. וגם במדרחוב, או חצרות של בניינים, השמורים אך ורק להולכי רגל. אני פוחד כול רגע, שיבוא כלי כזה ויפגע בי. ולי אין כסדה כפי שיש לרוכבי אופניים, לרוכבי אופנועים. ולא רק הנסיעה, אלא גם החניה על המדרכה. ועוד דבר באותה הקטגוריה: חניית מכוניות על המדרכה.
שאלה: האם התנהגות כזאת, לנסוע על המדרכה, לחנות על המדרכה, זה לא עבירה דאורייתא, בדומה למי שלא שם מעקה על גג ביתו ויכול לגרום למוות ברשלנותו? יותר מזה, אם התנהגות כזאת היא לא דומה לדין רודף? אני אישית, מרגיש נרדף על ידי האופניים, האופנועים, המכוניות, על המדרכה.
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על השאלה החשובה הזו, בנושא שהופך להיות קריטי ממש לרבים רבים. הנושא אינו טרחני ואינו טהרני, אלא הופך להיות נושא עיקרי בתרבות חיינו, בשל ריבוי האופניים והקורקינטים החשמליים, והמשאב הקטן של רשות הרבים.
מבחינה הלכתיתֿ, יש שני רבדים לשאלה זו. הרובד הראשון הוא הרובד המוטל על המדינה, תקנות הקהל, שחייבת לקבוע בחוקיה את הדרך הראויה לשימוש ברשות הרבים. היא חייבת להתחשב בכל המרכיבים השונים, ולגבש הן את התכנון והסלילה של המסלולים השונים, והן את החוקים במצבים הקיימים. הסדרה זו היא התשתית הבסיסית של התשובה לנושא החיוני שאתה מעלה. לא זו בלבד, אלא שקיים צורך חיוני גם לאכוף את החוקים האלה, שאם לא כן - אין בהם טעם של ממש.
הרובד השני הוא הרובד המוטל על הפרט. אתה צודק לחלוטין, כי חכמינו הרחיבו את מצוות בניית מעקה, ואת נימוקה ״ולא תשים דמים בביתך״, הרבה מעבר לביתו הפרטי של האדם. מוטלת חובה על אדם להיות אחראי לכך שהוא לא יפגע באדם אחר. אחת הדוגמאות בהלכה לחובה זו, היא האיסור לגדל כלב רע בתוך ביתו, שהעיקרון שבה יכול ללמד הרבה מעבר לשאלת הכלב והנזק שהוא עלול לגרום.
וכך כתב הרמב״ם: וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב ח) "לֹא תָשִׂים דָּמִים".
זוהי אכן שערוריה מוסרית של ממש, שהולך רגל (בכל גיל, וכמובן שבגילאים מתקדמים יותר הנושא הוא הרבה יותר בעייתי) נאלץ להלך בפחד מתמיד, והפרת חובת הזהירות ומניעת הפגיעות מופקרת. כשאנו מוסיפים לכך את הפגיעות העצמיות שכלי תחבורה אלה גורמים - החובה המוטלת על שמירת הנפש הולכת וגוברת.
חלק בלתי נפרד מזהותה היהודית של מדינה כהלכה נוגע לסוגיות אלה, שהן היסוד של ״ציון במשפט תיפדה״, והסדרת מניעת פגיעות ושפיכות דמים הם אחד מיסודות התורה, שאנו קרואים לייסד כראוי.
כל טוב