שתי תורות, מחלוקות, עיסוק ה' בקטנות

שלום וברכה,
תורה שבכתב ותורה שבעל פה נתנו ביחד מהר סיני. הגמרא במסכת ברכות אומרת וזה לשונה: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה גמרא. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".
ההבדל ביניהם הוא שהתורה שבכתב היא השורש, המקור, והתורה שבעל פה היא כל הענפים שמתפשטים מאותו שורש. התורה שבכתב כותבת לנו עקרונות יסוד שורשיות, ואילו התורה שבעל פה מפתחת אותם, מראה כיצד לנהוג בהם בחיים, דנה בכל פרטיהם ובכל ההשלכות שלהם, מבארת ומבררת את הגדרים המדויקים שלהם.
לדוגמא: כתוב בתורה עיקרון שורשי: "וכתבתם לאות על ידכה והיו לטטפת בין עיניך". כאן התורה מתייחסת למצוות תפילין. אבל עדין איננו יודעים כיצד יראו התפילין, מה יכתבו בהם, מאיזה חומר יעשו, מה הצורה שלהם, האם יהיו עגולים או מרובעים או שאין זה משנה, איך צריך לכתוב את הפרשיות, ומי יכול לכותבם ומי לא, ובאיזה צורה יהיו האותיות, האם אפשר לעשות אותם בכתב רש"י או בכתב יד וכו' וכו', שאלות רבות לאין סוף בכל עניין ועניין בתורה שהתורה הזכירה אותו רק בפסוק אחד. כמו כן, במשך הדורות העולם מתפתח, ישנם כל מיני חידושים והמצאות, וצריך לדעת איך להתייחס אליהם. לדוגמא, שיכפול גנטי או חשמל בשבת. האם מותר או אסור? התורה שבעל פה בוחנת את המציאות, ולאור עקרונות היסוד שבתורה שבכתב היא מורה איך להתנהג במציאות, מה מותר ומה אסור. התורה שבכתב היא כעומדת מלמעלה, כל כולה דיבור של ד' אלינו. בה כתובים השורשים והיסודות. והתורה שבעל פה נמצאת למטה, בתוך המציאות, המדברים בה הם חכמי ישראל בכל הדורות (כמובן – שכולם קבלו במסורת ממשה שקבלה בסיני). הרי זה כאבא ואימא. האבא הוא הדגל, הכיוון העקרוני של הבית, הוא נותן את הכללים. לעומת זאת, האימא היא עם הילדים, היא עסוקה בכל הפרטים, היא מנחה את הילדים לאור הדרך שמתווה האב. הוא מלמעלה היא מלמטה. כמובן, שניהם ההורים, לשניהם הסמכות, אך לכל אחד ביטוי שונה בפועל. כן הדברים בתורה שבתב ושבעל פה – שניהם בעלי הסמכות, שניהם מהקב"ה, אלא שלכל אחד תפקיד וביטוי שונה.
כל התורה שבעל פה היא דברי אלוקים חיים, גם במצב של מחלוקת נאמר: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כמו שאומרת הגמרא במסכת חגיגה: "בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין". ובמסכת ערובין כתוב: "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". איך יכול להיות שעל שתי דעות יאמר ששניהם דברי אלוקים חיים? – תשובות רבות נאמרו לכך. נזכיר אחת מהם: התורה היא אלוקית, היא איננה מעשי בני אדם. במציאות שלנו, של בני האדם, שני דברים שהפוכים זה מזה, הם מתנגדים ושוללים זה את זה. קור הוא לא חום, הוא מנוגד לחום. אך הואיל והתורה היא אלוקית, יש לה את הכוח המיוחד לאחד את ההפכים. להחזיק את שניהם בלי שיסתרו זה את זה. בשמים אפשר ששני דברים הפוכים יהיו נכונים. 'שמים' אותיות אש ומים, שני הפכים שחיים יחדיו בשלום. כמו הברד שהיה במצרים, אש עם מים. אנו במוחנו איננו יכולים להבין איך אפשר 'לראות את הקולות' (פרשת יתרו) ואת קול השופר, וכן איך 'שמור' ו'זכור' יאמרו בדיבור אחד. זהו כוחו של א-ל עליון. וזהו כוחה של התורה האלוקית. יש מחלוקת, ניגוד, אבל שניהם נכונים ושניהם דברי אלוקים חיים.
אמנם להלכה אנו ננקוט בשיטה אחת, כמאמר הגמרא שהבאנו: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כבית הלל". אכן, שניהם דברי אלוקים חיים, אך להלכה, למעשה, למציאות שלנו ששם אי אפשר לחיות ביחד שני הפכים – יש להורות כאחד מהם, לכן הלכה כבית הלל. ועיין במהר"ל ספר דרך חיים פרק ה משנה יז. וכן בספרו באר הגולה בבאר הראשון, בדבור המתחיל "והיינו שאמר דכולם הם מפי אדון כל המעשים".
בנוגע לשאלה מה לקב"ה להתעסק כביכול בפרטים כל כך קטנים. התשובה: אנו כל כך חשובים, יש משקל כל כך נכבד לכל פרטי חיינו, לכן התורה יורדת להנחות כל פרט ופרט מחיינו. ואדרבא, זה גדלותו של הקב"ה!! "במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו" (גמרא מגילה, ועיין מהר"ל, נתיבות עולם חלק ב, תחילת נתיב הענווה). זה לא חוכמה בשביל הקב"ה להיות בשמי מרום, הגדולה שלו היא שהוא יורד עד תחתיות ארץ ומעריך ומוקיר כל פרט קטן. כל הייחס שלו אלינו היא ענווה גדולה ואדירה, שהרי מי אנו ומה אנו שמלך מלכי המלכים יתייחס אלינו ויתכבד בנו. ועל זה אמר הרמח"ל בספר דרך ד', שהקב"ה "השפיל כביכול בענוותו את רום כבודו להיות מתייחס אל ברואיו כמלך אל עם". שמחה גדולה היא לנו, שאבינו אוהבנו מעריך אותנו כל כך עד שנתן בנו קדושה כל כך גדולה שכל פרט ופרט מחיינו נהיה בעל ערך ומשקל כל כך גדול. הרי אנו כראשי ממשלה, שלכל מילה שלהם יש משקל גדול מאוד, ועל כן עליהם להזהר בלשונם הרבה הרבה יותר מהאנשים הרגילים. אשרינו שזכינו!
בברכה מקרב לב
ראובן, חברים מקשיבים