מה רע בפתיחות לתרבות כללית?

ננסה לרדת לרגע לשורשי שאלתך.
העולם החרדי שלאחר השואה, כמו כל העולם היהודי בעצם, היה עולם פצוע ומוכה עד אימה, הן ברוחניות הן בגשמיות. גם אותם שעלו ארצה וניסו לייסד מחדש את עולם התורה, כלומר את עמוד השדרה האמתי של העולם היהודי, נתקלו בקשיים עצומים. מלבד קשיים מבחוץ של רעב, מלחמות, מסים ושאר מרעין בישין שניתכו על ראש היישוב בזמן הטורקים וגם אחר-כך, הייתה ליישוב היהודי בעיה פנימית לא קלה.
צעירים רבים נמשכו אל מקסמי השווא של ההשכלה החילונית, ורבים אחרים העדיפו לאחוז בנשק החירות הלאומי של תנועות המרד נגד השלטון הבריטי. בין כך ובין כך נראה היה שחלילה, צמיחתו של עולם יהודי חדש מתוך הריסות השואה הוא קשה ביותר. כמעט בלתי אפשרי.
עיקר הכוחות הושקעו, באופן טבעי, בהישרדות. הן במישור הגשמי הן במישור הרוחני. כשאדם נמצא במלחמת הישרדות, הלא טבעי ומובן הדבר שאין לו שום כוח או רצון להשקיע באמנות או בתרבות.
הציבור החילוני בארץ, לעומת זאת, שזה עתה השיל מעליו את סממני יהדותו והפנה עורף למורשתו, בין בשוגג ובין במזיד, היה עסוק בדברים אחרים. הוא - לא היה צריך להגן על חייו הרוחניים, משום שעליהם הרי הוא ויתר. זמנו וכוחו עמדו לו אפוא, לשאת עיניו גם ליצירת עולם תרבותי משלו. למותר לציין, שמקורות ההשראה של עולם תרבותי זה, לא בדיוק ינקו מבית ישראל סבא...
(פעם העיר בנידון דידן הרבי מקוצק - שהמילה תרבות נמצאת בתנ"ך רק פעם אחת, בחומש במדבר פרק לב פסוק יד: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאה"...)
פרותיה של אותה תרבות יוכיחו, שאינה אלא חיקוי מתרפס לכל הבלי הגויים בלבוש, בראוותנות, בסגנון דיבור, ברדיפת החומר, ומעל הכול - בהשקפת עולם.

ובכלל, אם לדייק, 'תרבות' איננה ערך לעצמו. אין היא אלא צורת ביטוי. שהרי מה הם אמנות, ספרות, מוזיקה ותקשורת, אם לא כלים לבטא השקפת עולם?
זוהי בדיוק הסיבה שבגללה אנו מסתייגים כל כך מתרבות הזרה לעולמנו. מוסיקה, שירה, ספרים וסיפורים, כל מה שתרצה - הכול, בלי יוצא מן הכלל, נושא בתוכו מסר. אין כאן אפשרות ל"פרווה", אפילו דברים שנראים תמימים לכאורה, שאין בהם תוכן מפורש הנוגד את השקפתנו, נושאים בתוכם זרעי מוות. קטנים, נסתרים, ומאוד מאוד מסוכנים. משום שאין בנמצא שום יצירת אמנות או תרבות, יפה ואיכותית ככל שתהיה, שאיננה משקפת את עולמו הפנימי של יוצרה, את עולם מושגיו, שאיפותיו וחלומותיו. אף אם מבחינה הלכתית אין כאן בעיה, מבחינת השפעה על מי שנחשף ליצירה הזרה - הבעיה גדולה מאוד. ואולי בתרבות ה"מוכשרת" היא גדולה עוד יותר, משום שלא רבים יודעים את סכנותיה ולא רבים נשמרים מפניה.
ממסר גלוי קל יותר להסתייג, אבל מסר סמוי, נכנס אל הלב בלי שתבחין ובלי שתוכל להתגונן, והשפעותיו - הרות גורל.
ניקח כדוגמה את השפעתן הסמויה של פרסומות למיניהן. אין המדובר על פרסומות המכילות כיעור למינהו, אלא אפילו פרסומות שלא נראות בעייתיות, כאלה שחדרו, לדאבון לב, גם למחננו. כשמוכרים לך מוצר כלשהו, בדרך כלל מוכרים אותו תוך שימוש בדחפים הנמוכים והשליליים יותר של הקונה הפוטנציאלי.
הדרך הקלסית היא השימוש ברצון להישגיות. אם תקנה מוצר מסוים תיחשב למוצלח יותר, אם תשתמש בתכשיר פלוני תהיה מקובל יותר, כולם כבר קנו את הרכב הזה והזה, לא ידעת? וכי אתה רוצה להישאר מאחור?
השימוש החוזר ונשנה בסגנון זה, פועל, בתת המודע שלנו, במטרה לשים את הרצון להישגיות במרכז. לעשות ממנו עניין.
ייתכן שלא אקנה אף אחד מן המוצרים המופיעים במודעות כגון אלו, אבל גם אם לא אקנה, את המסר הסמוי - קניתי גם קניתי, והוא: "אני צריך להיות בראש, חשוב מאחרים או לפחות מוצלח כמותם".
כך, למשל, בשם התרבות ואיכות המוצר - פולשת לתפישת עולמנו מחשבה גויית למהדרין - הישגיות. שכן אליבא דעולמנו היהודי, המקורי, העיקר הוא לעשות מה שה' מטיל עלי, כפי יכולתי, ולא בשביל להשיג אחרים. אדרבה, התורה מגנה את הדחף האנושי לראוותנות, אפילו בתחום הרוחני. שהלא מהי, למשל, תורה שלא לשמה? תורה לשם ראוותנות. "למען יתקרא רבי" וכדומה.
כל שכן, שאין התורה רואה בצבירת מותרות שום אידיאל... והמסר הסמוי של כל הפרסומות מכוון בפירוש למותרות.
אפילו ביצירות ספרותיות, שאינן אלא ספרי הרפתקאות "תמימות" יש מסרים סמויים למכביר. תאמר - איזה מסר סמוי יכול כבר להיות ב'היידי בת ההרים' או בספרים של אליסטייר מקלין או אחרים?
הלא אין הם מציגים כי אם עולם יפה, ילדותי, שבו הטבע שלו ונעים והעלילה היא סתמית לחלוטין.
שלווה וסתמיות - גם הם מסר! הרפתקנות לשמה - גם היא מסר! ואף אחד מהם אינו מופיע בסולם הערכים היהודי! ומי יודע אם לא החשיפה לאידיאלים "יפים" של שקט ושלוות נפש היא שגורמת לנו להיות כה חלשים בהתמודדותנו עם העולם. כה רפים וחסרי כוח. שכן העולם, כפי שהוא באמת בעיניה של תורת ישראל, אינו אלא זירת התמודדות, התקדמות ועלייה שהיא המעניקה את האושר לאדם (ולא מחר דמיוני), ומי שמצפה מן העולם להיות מקום שלו ונעים, אינו אלא טועה.
מוזר. פעם היו החיים קשים יותר, לא היו כל היתרונות הטכנולוגיים שיש היום. אבל למרבית הפלא, דווקא היום, כשהכול יעיל וקל הרבה יותר, נמצא הרבה יותר אנשים רוטנים על קשיים ועל חוסר כוח. נדמה לי, שעם ההמצאות הטכנולוגיות, ספגנו אל קרבנו בלי משים גם את השאיפה, שכאן, בעולם הזה, יהיה העולם הבא. כאשר זה לא קורה, קשה לנו מאוד לקבל את המציאות ואנו מסרבים להתמודד אפילו עם ניסיונות פעוטים.
והרי לך מסר סמוי קטלני מאין כמוהו - חינוך לבקשת שלווה ואיכות חיים בתור אידיאל. ואידיאל כזה משחית בלי ספק את כושר התמודדותנו עם קשיים. וכושר התמודדות זה עם ניסיונות החיים, הינו דווקא הרכיב הנצרך יותר בתפיסת עולמנו, כדי לעבור את העולם הזה כיהודים.
תאמר - הכול טוב ויפה, אך מדוע שלא נשתמש גם אנו בכלים אלו לבטא את עצמנו ואת השקפותינו באותה מיומנות?
אליבא דאמת - מיומנותנו האמתית ומיומנותך שלך - היא עיצוב האדם באמצעות הכלים של תורה ומצוות.
מיומנות משנית היא השימוש באמצעי תרבות למיניהם, וגם הם - רק ככלי שרת לגבירה האמתית, שהיא - התורה.
וכבר אמר אחד מן הסופרים החרדיים, שהספרות והתרבות שלנו, מעבר לכלי לביטוי רגשות, צריכה לשרת את הקדוש ברוך הוא בלבד, כמו שנאמר "הנוי והנצח - לחי עולמים". אצלנו - אין הנוי והיופי החיצוני עומד בפני עצמו כערך עצמאי כשם שהוא עומד בתרבויות אחרות.
סגירותנו מפניהן ומפני כל נוי נעוצה בכך ששם אין הוא "לחי עולמים".

למרות כל האמור, אנחנו לומדים - לאט לאט - להשתמש גם בכלים המודרניסטיים יותר של תרבות, כדי לשקף בהם את אמונתנו. הכלים כשלעצמם אינם רעים, אבל צריך לצקת בהם תוכן אמתי.