איך מתלהבים מעבודת ה'

ידידי היקר,
הכנסת כאן מגוון של נימוקים לחוסר ההתלהבות והחשק שלך - חלקם נכונים, אך מובילים למסקנה לא נכונה, וחלקם אינם נכונים.
שאלתך היא כיצד מתלהבים מעבודת הבורא, אך ביסוד השאלה יש הנחה לא מדוייקת, והיא שכדי לעבוד את הבורא צריך להתלהב, ואם אין התלהבות אז לא עובדים את הבורא. אז אומנם לעבוד את הבורא בהתלהבות זה דבר חשוב שאין כמוהו, אך אם אין התלהבות זה לא אומר שהאדם פטור מעבודת הבורא.

אם נחזור לתחילת דבריך, שאתה מרגיש עצבות על העולם - דע לך שהרגשה שכזו היא הרגשה אצילית, משום שהיא מראה שאתה חושב לא רק על עצמך, אלא על החסר הכללי שבעולם, שאנו כה מתפללים על השלמתו בתפילותינו. המטרה (העליונה) של עבודת הבורא היא תיקון העולם והבאתו למצב ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". כל זמן שיש חולי רעב וצער בעולם, הדבר מראה ששמו של הקב"ה אינו מתגלה בשלמות בעולם, שמו מתחלל בעולם.
אז דווקא הכאב הגדול על המצב שעם ישראל וכל העולם נמצא בו, צריך לדרבן אותנו להתפלל יותר ולקוות יותר ולעשות מעשים גדולים יותר כדי לקרב את הגאולה. יש לזכור שגאולתנו איננה רק גאולה פרטית לעם ישראל אלא גאולה לכל העולם, ועל כן ישנם צדיקים שמקוננים כל לילה בתיקון-חצות, ומדירים שינה מעיניהם על צער הכלל.

לגבי מה שכתבת שאתה מרגיש כאילו התפילה לא מועילה כלום, יש לזכור שהתפילה איננה "מכשיר כספומט" שמשגרים בקשה, ומיד יש פלט של ביצוע. פעמים רבות איננו חשים כיצד תפילה פועלת, ולפעמים גם רבש"ע אומר "לא", וזה לטובתנו (כמו הורים שלא תמיד ממלאים את רצון ילדיהם, אך מתכוונים לטובתם האמיתית). ולפעמים התפילות שלנו הן לא מספיק אמיתיות, הן לא באות עם ענווה אמיתית, אלא מתוך הרגשה של עוצמה ותביעה כלפי רבש"ע.
אך אחרי הכל - כבר אמרו על זה חכמינו הראשונים והאחרונים, שאין תפילה שהולכת ריקם, אלא שלפעמים הישועה מועילה במקום שלא מצפים לו, או שהישועה יוצאת אל הפועל לא בדיוק בצורה שאנחנו רצינו, אך זאת בשביל שהיא תצא בצורה אמיתית ועמוקה יותר. ולפעמים צריך שיהיה סך של כמה תפילות שמראות על תשוקה אמיתית של רבים (ולא יחיד) כדי לזכות בישועה, וכמו שאומר ר' יהודה הלוי שנזכה לבנין המקדש והארץ כשעם ישראל (ולא רק יחידים) יכסוף לכך תכלית הכוסף. ועכשיו נשאל את עצמנו עם יד על הלב - האם אנו באמת חשים את החסר שאין מקדש, את הצער הנורא בעולם בצורה תמידית? וגם אם כן, האם אנו מעוררים את האנשים על כך, שיבקשו מאבינו שבשמים? ואם כבר אתה מרגיש כך, וסוף סוף יש עוד אדם שדואג גם לכלל באמת, אין זו סיבה להרים ידיים - להפך, אם איכפת לך ברמה שכזאת אז צריך להתפלל עוד יותר וביתר-כוונה, לקרוא תהילים וללמוד תורה בציפיה לישועת הכלל.

וכאן אני מגיע לנימוקים האחרים שלך מדוע אתה לא מתפלל, מרוב חוסר חשק, או סתם דיכאון. זהו דבר שקשה להרבה אנשים, אבל כאן ידידי, אין זה שונה מכל דבר שהיצר הרע מפריע לאדם. אדם בעל אחריות איננו מתעייף, וגם אם כן הוא עושה את המוטל עליו, כי יש לו אחריות על עצמו ועל סביבתו. בעז"ה בעתיד, כשתהיה בעל משפחה, תפנים את העובדה שצריך 'להביא פרנסה' הביתה גם כשאין חשק - תהיה לך אחריות כלפי משפחתך, ואף כאן יש לך אחריות כלפי עצמך, כלפי עם ישראל וכלפי העולם. כמו כל דבר שנצטוינו בו, גם התפילה היא דבר ה', ועלינו לקיימה מפני שכל ציווי של רבש"ע הוא נכון ואמיתי.
יתרה מזאת, הרוחניות היא חיי הנשמה. אדם שאינו מזין את נשמתו סופה שתתעלף בצמא וברעב, בדומה לגוף, אלא שאת הנשמה האדם חש פחות מכיוון שניתנה לו בחירה חופשית לצעוד אל הטוב או אל הרע, ואילו הוא היה חש את ההשפעה של כל מעשה טוב ורע בצורה חדה, כבר לא היתה נשארת בחירה. אך למעשה אדם שעבד על עצמו באמת מגיע לתחושה, שבלי תורה ומצוות אין חיים, ואז הדברים הם ממש חלק מהאישיות שלו.
יש להבחין היטב בין נטיות אציליות הקיימות בך - לבין מלחמה ביצרים, שכולנו נלחמים בהם. אתה לא יחיד בהתמודדות הזאת (וזה כשלעצמו יכול לעודד אותך). אם תתמיד ותילחם - סופה של ההתלהבות האמיתית לבוא, וגם אז תמיד יהיו עליות וירידות, ומשום שכך דרכו של הרגש - שהוא עולה ויורד וכך נוצרת דינמיקה בריאה בחיים. החכמה היא לזכור, שהאדם נמדד לא רק בימים שקל לו בהם ויש לו התלהבות פנימית, אלא דווקא בימים שקשה לו - אז רואים עד כמה הדברים עמוקים ואמיתיים אצלו. כמו שהעיד על עצמו אחד מחכמי החסידות שכשהוא התחיל וטיפס בעבודת הבורא, היו מגיעים לפעמים ימים שלא היה לו בהם עונג והתלהבות בעבודת הבורא, עד כדי כך ש"טעם בהם טעם מוות", אבל דווקא הימים האלה, והמלחמה הפנימית שהוא ניהל בהם, גרמו לנסיקה הרוחנית המדהימה שלו.

חזק ואמץ,
המשך לפתח את השאיפות הגדולות שבך,
יהודה , חברים מקשיבים