שאל את הרב

איך המצוות משפיעות על החיים?.

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 26/07/12 20:58 ז באב התשעב

שאלה

איך בעצם אנחנו עושים טוב בעולם על ידי קיום המצוות שלנו? איך זה אמור להשפיע על העולם?

תשובה

בליקוטי מוהר"ן, כותב רבי נחמן: "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם" (תורה קפח). לכל אחד מאתנו יש שליחות מיוחדת בעולם הזה, וכשמלמדים אותו את התורה קודם שהוא נולד, למעשה מלמדים אותו ומגלים לו את השליחות שלו בעולם. רבי נחמן מסביר, שבשליחות של כל אחד מאתנו, יש שלושה מישורים: מה האדם צריך לעשות, מה הוא צריך לעבוד ומה עליו להשיג.
לעשות – פירושו, לעשות את המעשים המיוחדים לאדם, אלו שכל אחד מאתנו צריך לעשות בעולם, ורק הוא יכול לעשות אותם.
לעבוד – פירושו, עיבוד, עבודה רוחנית, עבודת המידות, תיקון ושינוי של הדברים הרעים שבאדם, ושיפור הדברים הטובים.
להשיג – פירושו, ללמוד את הדברים שהאדם צריך ללמוד כאן בעולם הזה.
נשאלת השאלה: אם רוצים שהאדם ידע מהו התפקיד שלו בעולם, צריך ללמד אותו. אבל אם מלמדים אותו, מדוע לאחר מכן משכיחים ממנו את אשר לימדו אותו? אם אתה משכיח, אל תלמד. אם אתה מלמד, אל תשכיח. מה התועלת שבזה?
מפרשי הגמרא מסבירים, שאלמלא היו מלמדים את האדם מה תפקידו בעולם, הוא היה בא לעולם ולא הייתה לו שום דרך למצוא בעצמו את תפקידו. לעומת זאת, אלמלא היו משכיחים ממנו את הלימוד הזה, הוא היה בא לעולם ויודע בצורה ברורה בלי ספק, מה עליו לעשות, ואז לא הייתה לו שום בחירה. לכן מלמדים - ומשכיחים. ומה שנשאר מהלימוד הזה נקרא "רשימו", רושם. הוא לא ממש זוכר, ולכן יש לו הכרח לחפש, אבל כשהוא יגיע לזה, הוא ירגיש: "זה נראה לי מוכר, כבר שמעתי את זה פעם". תהיה לו יכולת לזהות את השייך אליו. אולי זה קשור למה שאנשים קוראים 'אינטואיציה', או 'קול פנימי'. ובכן, באנו לעולם הזה כדי לחפש אבדות. איבדנו משהו. לא סתם משהו. איבדנו את עצמנו. פעם היה לי 'עצמי'. פעם ידעתי מה אני צריך לעשות פה, אבל שכחתי ועלי להיזכר. העבודה של האדם בעולם, היא תהליך של היזכרות, שבו הוא צריך למצוא מה שייך אליו ומה נוגע לו. אומר דניאל: "ישוטטו רבים ותרבה הדעת" (דניאל יב ד). על ידי החיפוש, הדעת תהיה גדולה יותר מזו שהייתה אילו היינו מקבלים הכול מוכן. כאשר חסר לאדם משהו, והוא מחפש אותו ורוצה אותו ומתפלל עליו, הוא סובל ומנסה ומתלבט ועובר תהפוכות, ולבסוף - מוצא אותו. כך מתרבה הדעת, על ידי החיפוש. כשאני אמצא את מה ששייך לי, אחרי שחיפשתי אותו, אני אהיה שמח הרבה יותר. אני אהיה מחובר לדבר הזה הרבה יותר, אני אעריך את זה, זה יהיה ממש שלי. אני עבדתי על זה, זה אבד לי ואני חיפשתי. רציתי, ולבסוף מצאתי. כך יש לזה ערך רב הרבה יותר מאשר אילו זה היה מוכן לי.

מי הוא הראשון שאיבד את עצמו? נראה שזה היה אדם הראשון. חכמינו ז"ל אומרים: "עקבו של אדם הראשון, היה מכהה גלגל חמה" (מדרש רבה ויקרא כ ב). עקבו של אדם הראשון! העקב הוא האיבר הכי גס בגוף של האדם, והוא היה מכהה גלגל חמה. כלומר עצמת האור שבקעה ממנו האפילה על אורה של השמש. על השמש איננו יכולים להסתכל, אבל על עקבו של אדם הראשון, גם דרך מסכים ומשקפי שמש, אי אפשר היה להסתכל! זה נותן לנו היבט מסוים על מעלתו של אדם הראשון.
אבל האור הזה לא המשיך. אדם הראשון חטא, והאור, כביכול, התנפץ ואבד, והקדוש ברוך הוא גירש את אדם הראשון מגן עדן. מדוע הוא גירש אותו? מפני שהוא לא יכול היה להיות שם עוד! ומדוע הוא גורש דווקא לעולם הזה? מפני שהוא היה צריך לחפש את האור שהוא איבד. מה המשמעות של 'אור אבוד'? 'אור' פירושו – דעת.
אנחנו רואים זה את זה, כיוון שיש אור. כשיש אור, אני יודע היכן אני נמצא, אני יודע שיש מולי אנשים. אני יודע איך הם נראים, אני יודע דברים רבים מאוד – רק בזכות האור. אבל מה האור שלנו מראה? הוא מראה את העור, את החלק החיצוני של המציאות. אילו היה לנו פנס של האור שהיה לאדם הראשון, היינו רואים, לא את רק הגוף, אלא גם את הנשמה: מהיכן היא באה לפני ששת אלפים שנה? מה היא עברה בכל הגלגולים? לאן היא צריכה להגיע, ומה המשמעות של כל מה שקרה לה? לאדם הראשון הייתה דעת כזו, היה אור כזה, והוא איבד אותם.
רבי נחמן כותב: "כי יש דברים אבודים. ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזים עילאיים" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פח). אם כן, מה עלינו לעשות כדי למצוא את האבדה?

הקדוש ברוך הוא רחמן גדול, ולכן - כל מה שכל אחד מאתנו איבד, נמצא כאן ועכשיו. לא בשום מקום אחר. מיום שנולדתי ועד היום שאני אעזוב את העולם, כל מה שאיבדתי נמצא אצלי, לידי, אתי. הכול כאן! כל התיקונים שלי, כל האושר שלי, כל מה שאני צריך. כל הציור שנקרא 'עולם': בני אדם, עבודה, משפחה וכן הלאה. בתוך כל הצורות שמתחלפות כל הזמן, יש ניצוצות, חלקים מן האור שאני איבדתי, כשהייתי חלק מאדם הראשון, וגם אחר כך, בכל הגלגולים שלי.
רבי נחמן מספר על אדם אחד, ששמו שמרלה, שחלם שבווינה יש אוצר מתחת לאיזה גשר. הוא הוציא את שארית כספו, נסע למרחקים והגיע לאותו גשר. כאשר הוא עמד להתחיל לחפור שם, ראה אותו שוטר, ניגש אליו ושאל אותו: מה אתה מסתובב פה? מה אתה מחפש פה? ידע האדם, שאם לא יגלה את האמת, יאשימו אותו בתכנון מזימה או בהאשמה אחרת, ולכן הוא השיב לשוטר: אומר לך את האמת. חלמתי חלום, שכאן, מתחת לגשר הזה, נמצא אוצר, ולכן באתי לחפור. אמר לו השוטר: נו, באמת, יהודי טיפש, מאמין לחלומות! אני גם חלמתי שבבית של שמרלה, באיזה כפר באוקראינה, יש אוצר מתחת החדר הימני. האם משום כך אסע לשם ואחפור? שמע שמרלה את דברי השוטר, והבין כי ביתו הוא הבית שראה השוטר בחלומו. הוא עזב את הגשר, חזר לביתו, חפר במקום שתיאר השוטר ומצא את האוצר. רבי נחמן אומר: האוצר נמצא אצלך. אבל לפעמים אנחנו צריכים לנסוע למרחק כדי להבין שהכול קרוב. החיים שלי הם הרי כל כך סתמיים, לא ייתכן שיש לי אוצר בבית.
כאשר משה רבנו מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל ממצרים, אומר לו פרעה: "נרפים אתם, נרפים! על כן אתם אומרים לכה נעבדה לאלוקינו". כלומר כל הרעיון הזה של גאולה עלה בכם מכיוון שאתם עצלנים. אין לכם מספיק תעסוקה, ולכן יש לכם חלומות על גאולה.
הרבי מקוצק אומר, שהאדם אומר "לכה נעבדה" - אני אעבוד את ה' ואני אעשה את התפקיד שלי, אבל רק אחרי שאלך ואגיע למקום שבו אני אצליח לעשות את זה. וזה נובע מכיוון שאנחנו נרפים. האדם מתעצל, ובעצלותו הוא אומר: אין לי כוח לעשות פה עבודה. אם אתחתן עם אישה אחרת, יהיה לי טוב. אם אגור בעיר אחרת, יהיה לי טוב. אם אחליף את מקום העבודה, יהיה לי טוב. לפעמים, אומר רבי נחמן, צריך לנסוע למקום האחר, לאיזה הר בטיבט, כדי שהגורו ההודי יגיד: "מה, אתה יהודי?! תחזור בתשובה!"

פעם הדגים לי חבר את הדבר הזה בדרך משעשעת: תאר לך, שביום שישי, כמה דקות לפני כניסת השבת, מתקשר אליך ביל גייטס המיליארדר ואומר לך: "אני צריך שתעשה בשבילי עבודה כלשהי. רק אתה יכול לעשות לי את העבודה הזאת, אבל המזכירה שלי אמרה לי שאתה יהודי ושעוד מעט נכנסת אצלכם השבת, אז תתקשר אליי במוצאי שבת ואומר לך במה מדובר". איך ירגיש היהודי הזה כל השבת? איזו שמחה תמלא אותו? הרי לא משנה מהי העבודה המוצעת, ודאי המשכורת המוצעת לצדה גבוהה מאוד. ובכן, אמר לי החבר הזה, הקדוש ברוך הוא מסתכל על כל אחד מאתנו, ואומר: עשה לי טובה, יש לי איזו עבודה בשבילך - תחיה את החיים שלך בשבילי! ותאמין לי, יש לי לשלם, אל תדאג.
נניח שאני מסכים. אבל איך אמצא התעוררות בעולם שלי? העולם שלי משעמם אותי. רבי נתן אומר: מה ששייך אליך, אתה נמשך אליו, ומה שאינו שייך אליך אתה מואס בו. זה הסימן הראשון שעוזר לאדם למצוא את מה ששייך אליו. לכן, אומר רבי נתן, על פי ההלכה אסור לאכול דבר מאוס. מי שאינו מסוגל לאכול חצילים, אסור לו לאכול חצילים, שכן העובדה שהוא באופן אישי אינו "סובל" את טעמם, פירושה שאין לו שום שייכות לזה, ולכן אסור לו לאכול את זה, משום "בל תשקצו את נפשותיכם".
ולהפך, כשאדם קונה חפץ חדש, שהוא שמח בו, הוא מברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". למה זה מחייה אותו? כי זה שייך אליו! ניסיתם לחשוב פעם מדוע אדם יכול להתלהב מחפץ כלשהו, בעוד אשתו אומרת: "מה זה הדבר הזה? את מי זה מעניין?" והוא מתעקש: "אני רוצה את זה!" איך ייתכן ששני אנשים קרובים רואים בצורה מנוגדת את אותו הדבר: האחד רוצה אותו מאוד, ממש מוכרח להשיגו, והשני – "לא סובל" אותו? למה אחד אוהב צבע כזה, והאחר אוהב צבע אחר? למה אחד אוהב חצילים והאחר לא? התשובה היא, שכל אדם נמשך לחפצים, למקומות, לאנשים, לדעות, לרעיונות, למצבים, ששייכים אליו.
הבעל שם טוב אומר: אם אדם רואה צלחת של פרות, ומכל הפרות הוא מעדיף את האגסים, ומכל האגסים הוא מעדיף אגס מסוים, יש לכך סיבה. הסיבה מרומזת בספר תהילים: "רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף!" (תהילים קז ה). אם אני רעב למשהו, אם אני צמא למשהו, "רעבים גם צמאים", אם אני מתאווה למשהו, זה מכיוון שהנפש שלי מעוטפת בדבר הזה. "נפשם בהם תתעטף". החלק הרוחני שאיבדתי, ניצוצות האור של נפשי, נמצאים פה, ולכן אני רוצה דווקא את זה ולא דבר אחר.
איך מסבירים רעיון זה לגבי מצבים שבהם מתאווה האדם לדברים אסורים? הקדוש ברוך הוא עשה לנו חסד ונתן לנו תורה. בתורה יש שלושה מישורים: מישור אחד נקרא 'אסור', מישור שני נקרא 'מותר' ומישור שלישי נקרא 'מצווה'.
האופן הפשוט של 'אסור' הוא, שאסור ליהודי לאכול חזיר, שאסור ליהודי להדליק אש בשבת וכדומה. האופן הפשוט של 'מצווה' הוא, שיהודי מצווה לאכול מצה בפסח, שיהודי מצווה לשבת בסוכה, שיהודי מצווה לאכול שלוש סעודות בשבת וכדומה. והאופן הפשוט של 'מותר' הוא, שמותר ליהודי לאכול ארוחת בוקר, ומותר לו גם שלא לאכול. זו לא מצווה ולא עברה.
חכמי הסוד מגלים, ששלוש המילים הללו: 'אסור', 'מותר' ו'מצווה', הן 'מפתחות לבירור'. העבודה הרוחנית שאנחנו מדברים עליה נקראת 'בירור ניצוצות'. בתוך המציאות יש דברים, שבשפה של הקבלה הם נקראים 'קליפות', והאדם צריך להוציא מהקליפה את הניצוץ. 'בירור' הוא גם עניין מחשבתי וגם דבר טכני. בכל מה שמזמנים לנו בחיים, אנחנו צריכים לעשות 'בירור'.

לפעמים, כשמשהו לא נעים קורה לנו, אנחנו טועים ואומרים: למה זה קורה לי? אבל צריך לדעת שכל מה שקורה לי נוגע אליי, ויש לי בזה עבודה. אם זה בא אלי, זה אומר משהו. מה זה אומר? זה הבירור. הבירור הראשוני של יהודי הוא לברר בכל עניין אם הוא מצווה, עברה, או היתר. אם אני נמשך למשהו, אפילו אסור, יש לו שייכות אלי, אבל צריך לעשות בירור. 'אסור' פירושו: יש כאן חלק רוחני, יש כאן ניצוץ, אבל הוא 'אסור' הוא סגור, הוא נמצא במאסר. לא תצליח לשחרר אותו, ועל כן התרחק ממנו. נכון שאם אתה נמשך לזה, סימן שיש בזה משהו בשבילך, אבל תוכל לקבל את הדבר הזה, רק אם תתרחק מן הדבר האסור, ואילו אם תתקרב אליו, הקליפה תפגע בך, ולא תוכל לשחרר ממנה את הפרי, את הפנימיות. אם אסור לאדם לאכול משהו, משמע שאם הוא יאכל את זה, זה יפגע בו, ובמקום לקבל עוד ניצוצות, הוא עלול לאבד גם את מה שיש לו. דבר זה יתבטא - אחרי העברה: האדם יהיה מדוכא ומבולבל יותר. כשאדם חי בצורה מקודשת, הוא לא צריך לחוות, לא בלבול, לא עצבות, לא ייאוש ולא פחד. נדמה לנו שהתחושות האלה הן מחויבות המציאות, אבל באמת, אין הן אלא תוצאה של חטאים שעשינו. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי שהלך ברחוב עם תלמידו. התלמיד פחד ממשהו ורבי ישמעאל אמר לו: כנראה עשית איזה חטא, כי אלמלא כן לא היית מפחד, שהרי כתוב בפסוק: "פחדו בציון חטאים" (ברכות דף ס). מי שמפחד – עשה איזה חטא. ואם הוא חטא, הוא עשה איסור, הוא פגם בנפש שלו, ולכן ההגנה שיש לו מפני המציאות מתרופפת והוא מתחיל לפחד. אם כן, 'אסור', פירושו - יש פה משהו בשבילך, אבל אם תהיה גיבור ותדחה אותו, תוכל לקבל את מה שאתה זקוק לו באמת - את האור את הסיפוק והשמחה על שדחית את זה. קהלת אומר: "עת לחבק ועת לרחוק מחבק!" (פרק ג). אם אתה תחבק את מי שצריך, תקבל אור. לא תחבק את מי שלא צריך – תקבל אור. אבל אם תנהג ההפך מכך - תקבל חושך.
'מצווה' פירושה צוותא, חיבור. כשאני מקיים מצווה אני מיד חובר לאור שיש בה.

הקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו. יש לו בשבילי שליחות – תחייה את החיים שלך, אף אחד אחר אינו יכול לחיות את החיים שלך, רק אתה. איזה זכות! בחרו בך! אחד ממיליארדים שיעשה את זה!
אבל אני צריך לדעת אם זה אסור או מותר או מצווה. אם אני יודע שזה אסור - העבודה שלי היא להתגבר על האיסור, אם אני יודע שזה מצווה - העבודה שלי היא לגייס כוחות ולעשות אותה, ואם אני רואה שזה היתר, אני צריך להתבונן: מה מתאים לי? מה נכון ומדויק לי כרגע לפי מצבי? אם לא אעצור ולא אתבונן, לא אדע שאני אוכל יותר מדי, או מדבר יותר מדי, או פחות מדי.

אם אני עושה מצווה – הניצוצות שיש בדברים שאני עוסק בהם – עולים, וגם אני מתעלה אתם. אם אני עושה, חלילה, עברה, הניצוצות אינם יכולים להתעלות ואדרבה קורה ההפך – הקליפה גונבת ממני עוד ניצוצות, עוד שבויים. ובתחום ההיתר – אם אני עושה את הדברים באופן מדויק – זה נחשב למצווה והכול עולה. אבל אם אני מזייף ולא מדייק, אפילו ארוחת בוקר פשוטה יכולה להוריד אותי כמו עברה.

איך הניצוצות עולים? מישור אחד של עלייה הוא מישור האכילה. כשאני שותה כוס מים, המים נעשים חלק ממני. הם הופכים מדומם לאדם. זוהי קפיצה גדולה! לעומת זאת, אם אשקה במים עציץ כלשהו, הם יהפכו לצומח. הם אמנם יתעלו ויצאו מדרגה לדרגה, אבל בשיעור נמוך מזה שהתרחש כאשר שתיתי אותם. ייתכן שאחר כך תבוא פרה ותאכל את הצמח הזה, והוא יתעלה מצומח לחי, וכאשר אני אוכל חתיכה מהפרה הזאת בחמין של שבת, היא תתעלה מחי לאדם. מבחינה מסוימת, אכילה היא מסלול העלייה החזק ביותר, משום שכך הדבר נכנס לתוכי ונעשה לחלק ממני.

התורה כותבת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח ג). ישנו הלחם שאנחנו מכירים, ויש גם שלושה כוחות רוחניים ששמם: למ"ד חי"ת ומ"ם, והם מחוברים ביחד. כאשר האדם אוכל לחם, אם יש לו זכות, הוא אוכל גם את הלמ"ד חי"ת מי"ם, ואם הכוחות הרוחניים האלה יתחילו לפעול בו – הוא ישתנה. זה פירוש הפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כל מאכל שאתה אוכל, אתה אוכל עמו את מה שיש בתוכו - ניצוצות וכוחות רוחניים. לפעמים אדם אוכל משהו ויש לו התעוררות רוחנית, ולפעמים אדם אוכל משהו ופתאום עולות בו מחשבות רעות. אנחנו רגילים לחשוב, שמחשבות רעות או מחשבות טובות הן דבר מקרי, אבל לא כן. פעמים רבות, המחשבות שעוברות לנו בראש באות ממה שאכלנו ומאיך שאכלנו. אם אדם אכל אכילת מצווה, כמו מצה בפסח או סעודת שבת, עצם האכילה תקדש אותו. גם מאכל של 'היתר', שבאכילתו השתדל האדם לדייק – לאכול רק כמה שהוא זקוק, ורק מה שבריא לו וכדומה - גם הוא הפך למצווה. אבל אם האדם אכל דבר היתר בצורה לא מדויקת – יותר מדי או בדרך הלעטה וכדומה, האכילה הזו נעשתה לעברה, והיא מורידה אותו. מובן, שאם האדם אוכל דבר איסור, חלילה, זה מזיק לו מבחינה רוחנית ומוריד אותו.

אבל אכילה איננה המסלול היחיד לעליית הניצוצות הכבושים בחומר. כל דבר שאנו באים אתו במגע הוא חומר, ובתוך כל חומר נחבאים אורות רוחניים. אדם יושב על כיסא פלסטיק, שעשוי מנפט שנשאב מהאוקיינוס האטלנטי. אם הנפט הזה הפך לכיסא, והכיסא הזה משרת אדם, והאדם הזה משרת את הבורא – כל האוקיינוס האטלנטי אומר: היה לי כדאי. משהו יצא ממני לתיקון העולם.
כל מה שיש בבריאה מייחל לעלייה, משתוקק לשרת את הקדושה. כולם רוצים לעלות, להתעלות, מדומם לצומח, מחי למדבר, לאדם שמשרת את הבורא. כולם מצפים אך ורק לדבר הזה. כדאי להם לחכות, כדאי להם לסבול, עד שיגיע היום שזה יקרה.

פעם זכיתי להתבודד במטע זיתים מיוחד מאוד. ניסיתי לחוש מה חשים הזיתים. הם כל כך מתאמצים להיות זיתים. הם כל כך רוצים לגדול ולהיות דשנים, מלאי שמן. בשביל זה הם הרי התחילו את כל הסיפור שלהם. אבל במטע הזה, איש לא בא לקטוף אותם. הם נופלים, נרקבים, ואפילו עז איננה נהנית מהם. שום דבר לא יוצא מן המאמץ שלהם, ובכל זאת, הם לא מתייאשים. בשנה הבאה הם יתחילו הכול מהתחלה, במסירות נפש, בתקווה מחודשת, שיום יבוא ומישהו יאכל אותם, או אולי ידליק בהם נרות שבת, או נרות חנוכה. הם מחכים לזה, שנים. יש להם סבלנות.

כל הדברים שבעולם מחכים לנו, אבל הציפייה שלהם מתמקדת בעלייה, שהרי אם עשו בירה מאיזו שעורה, והאדם ששתה את הבירה הכה את אשתו, הבירה לא התעלתה, אלא ירדה בחזרה לשפל המדרגה, ועליה להתחיל הכול מהתחלה.
לניצוצות יש סבלנות, וגם לקדוש ברוך הוא יש סבלנות, אבל לנו יש הזדמנות לאסוף את כל האור הזה, וזה מתאפשר כל הזמן, בכל מקום, באמצעות המפה המדויקת: מצווה, עברה, היתר. התורה אומרת: שים לב, זה אסור. אסור? מצוין! זאת אומרת, שעכשיו אני יכול לקדש את המציאות ולעלות על ידי שלא אגע בזה, ולא אוכל את זה. מצווה? נהדר! כאן אני יכול ומצווה לגעת, כאן אני יכול להתחבר לאור הפנימי. הלא ממה עושים את המצוות? מחומר, והחומרים האלה, אם נזכה להשתמש בהם לשם מצווה – הרוויחו. לא רק הם הרוויחו, גם אני הרווחתי. כי הם מחזירים אליי את הכוח הרוחני שלי, הם מחיים אותי. משום כך האדם שמח כשהוא קונה חפץ חדש - הוא מצא משהו ששייך אליו. וזה מעלה אותו, זה מרומם אותו.

לא רק בחומרים גסים יש ניצוצות ששייכים לנו. גם בחומרים עדינים יותר – בדיבורים ובמחשבות. גם שם הרי יש גדרים של איסור, מצווה והיתר.
יש דברים שמצווה לומר. יש דברים שעברה לומר ויש דברים שמותר לומר. על ידי שאנחנו מדברים על משהו בצורה מדויקת, בצורה שהתורה מגדירה כמדויקת, קיבלנו ממנו את האור.
יש באוקיינוס דגים חשמליים. אף אחד מאתנו לא ראה ומן הסתם גם לא ייראה דבר כזה, כי הוא לא יכול להגיע לשם. אבל אם אני שמעתי על זה, אני יודע על זה ואני מדבר על זה. אם אני לומד מזה משהו, אם אני מפיק מזה תועלת כלשהי, למשל, שהדג הזה מרמז על כך, שאפילו מי שנמצא בחושך יכול לייצר אור, הם מתעלים ואני מתעלה על ידם, על אף שרק דיברתי עליהם.

ולא רק דיבור אלא גם מחשבה. מי שנעצר, מתבונן על המציאות שלו ואומר: אילו דברים מעניינים, אילו דברים עמוקים, אילו משמעויות יש בחיים הרגילים שלי, יכול במחשבה הזו להעלות את המציאות. רבי נחמן אומר דבר מהפכני ביותר בתחום הזה: אם אתה חושב בכנות מחשבות טובות על אדם מסוים, אתה יכול לגרום לו להשתנות לטובה, אף שאינך מדבר אתו והוא כלל אינו יודע מה אתה חושב.

העניין הזה של בירור ניצוצות מתרחש כבר כמעט ששת אלפים שנה, מאז שאדם הראשון גורש מגן עדן כדי לאסוף את מה שהוא איבד. כל אחד מאתנו הוא שליח של אדם הראשון, אנחנו הרי חלק ממנו. ואנחנו מבצעים את האיסוף הזה. עד מתי? נראה שאנו עומדים לקראת הסיום.

חכמינו ז"ל אומרים: "לא גלו ישראל לבין האומות העולם, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". לשם מה יש צורך בקהילה יהודית בתאילנד? כדי שכמה תאילנדים יגידו, אולי אחרי מאתיים שנה, תראה, יש פה משהו, אולי גם אנחנו נתקרב ליהדות? זהו הפירוש הפשוט של דברי חכמינו ז"ל. אבל על פי הקבלה, הפירוש הוא כזה: כל אחד מאתנו איבד משהו. ייתכן שהדבר שאבד לי נמצא עכשיו בתאילנד. כדי להשיגו עליי ללכת לשם ולעשות שם איזה מעשה חיובי, קדוש, לחשוב איזו מחשבה אחת קדושה. לצערנו, אנשים הולכים למקומות כדי למצוא משהו, ולפעמים גם מאבדים שם את מה שכבר יש להם. אבל בכל אופן, בכל מקום שיהודי נמצא, יש לו עבודה.

בשנים האחרונות העולם השתנה במידה רבה, וכבר אין צורך להגיע פיזית למקומות רחוקים כדי למצוא את חלקי האור האבודים. לפני שנים לא רבות, אפילו לפני מאתיים שנה, האנשים ידעו רק על מה שקרה בסביבתם. גם להינשא, אפשר היה עם בת הכפר השכן, לכל היותר. ואיזה חלב שתו? מן המשק הפרטי או הסמוך. גם הכיסא שישבו עליו היה עשוי מהעץ שחטבו ביער הסמוך. כל מה שהשתמשו בו, החומרים, הרעיונות, הידע, הכול בא מקרבת מקום.
אבל היום, אדם יושב לאכול, ועל שולחנו נמצאים חומרים מעשרים ארצות. הכלים, המתכות, הפלסטיק, האוכל, הרבה מזה מיוצר ומיובא ממקומות רחוקים, מכל כדור הארץ. בשניות אפשר לקבל מידע על מה שמתרחש במקומות רחוקים מאוד. הסיבה הרוחנית לכך היא, שהזמן מתקצר והבירור נגמר, ולכן דואגים לקצר לנו את הדרך - שלא אצטרך להגיע לגרמניה בשביל לשבת על כיסא שעשוי מעץ שחטבו בגרמניה. הכיסא הזה יגיע אלי. אני לא צריך לברר מה בדיוק קרה באתיופיה, כי אני אשמע על זה ממישהו שמשדר לי משם את המידע. המרחקים מתקצרים, הידע מתרבה, המהירות גדלה. היום אתה לוחץ על כפתור אחד, ואתה נמצא בכל מקום בעולם, אתה יכול לדעת מה קורה עכשיו, ולדבר ברגע זה עם כל אדם בכדור הארץ.
התיקון נהיה מהיר. שערים נסגרים, הבירור נגמר. כל מה שאני צריך, מגיע אלי. אילו היינו מרגישים את זה ואילו היינו שמים לב לזה, היינו מתרגשים מזה, היינו מבינים שמשהו קורה פה.





כתבות נוספות