קושי בקבלת ביקורת, תחושת כישלון, התאוששות - ומוטיבציה

שואלת יקרה שלום!

קוראת את המילים שלך יחד איתך ומרגישה את העוצמות מבעד לשאלה. קוראת כמה את משמעותית ומחפשת איך לגדול גם בגיל כל כך צעיר, לתרום ולעשות.

מחזקת אותך על הפניה אלינו. לא סתם חז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה", לכולנו יש בחיים עליות ומורדות ואנו כאן כדי לעבור אותם יחד.

בואי ננסה להתבונן מעט בדברים.

אני רוצה לפתוח דווקא באמירה שלך ש"בסופו של דבר קיבלתי ביקורת לא משהו ונורא התבאסתי.. ככה או ככה יצאתי מהעמותה בהרגשה נוראית" ומשם גם הוספת "מסיבות כאלו ואחרות שאני עצמי לא כל כך מבינה אני בדכאון".

מקריאה ראשונית עלה לי שאת בתקופה לא פשוטה והיא זו שמשפיעה על התפקוד שלך, אבל הייתי רוצה דווקא להציע לך נקודת מבט קצת שונה-

איך הביקורת שהייתה בעמותה השפיעה עלייך? איך התחושות שאת לא טובה מספיק ליד האחרים או שאת לא יודעת לבצע דברים כמו שצריך הייתה בשבילך? האם הרגשת שאת זוכרת כמה את טובה וכמה אור יש בך או שהמילים הללו רק הפילו אותך למחשבות שאת חסרת כל ערך?

בלי לשמוע אותך אני מניחה שאם היינו יושבות עכשיו יחד על כוס קפה היית עונה לי שהביקורת הזו באמת השפיעה עלייך וגרמה לך לתחושות מתסכלות. ולמה אני אומרת זאת?

כל בני האדם חווים אירועים מאירועים שונים. בקבלה אף מוזכר המושג "רצוא ושוב". תנועה של ריצה ולאחריה שיבה אחורה. כך גם חיינו. מורכבים מהליכה קדימה ואחורה ללא הפסקה, תקופות שמחות יותר ופחות, רגעים מוצלחים יותר ופחות ועוד. הסוד אינו טמון בכמה נרוץ קדימה או בכמה נלך אחורה, אלא באיך. איך ניראה כשאנו הולכים אחורה? איך ניראה כשאנו חווים כישלון או תחושה לא נעימה? איך ניראה כשאנו בתקופה לחוצה?

ריבונו של עולם מבקש מאיתנו להכווין את חיינו מתוך ביטחון פנימי ואמונה יסודית בטוב העולם ובעצמינו. מתוך ביטחון והבנה שכל מהלך חיינו, על נפילותיהן ועליותיהן, הן מוכוונות ומושגחות.

בואי נעמיק את הנקודה הזו מעט יותר, על מהו כישלון.

הצלחה מול כישלון

הרבה פעמים כשאנו נכנסים למסגרת הישגית או בכלל בעולמינו כיום, כל חיינו נכנסים למדידה מאוד מוגדרת של הצלחה או כישלון. פתאם אנו מרגישים שכל העולם שלנו נמדד אך ורק על פי התיפקוד שלנו, ההישגים, העבודה שנשיג, הכסף שנרוויח ועוד.

לעיתים נדמה לנו שהדבר היחיד שיקבע האם אנחנו "שווים" או לא הוא ההצלחות שלנו, ואז כשזה לא מתרחש, אנו יכולים ליפול עמוק.

ריבונו של עולם טבע בעולמינו את המושג עמל ובבואינו לברר מה מטרתינו ומה ערכנו בעולם, עונה לנו ה' "כי אם־ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל־דרכיו ולאהבה אותו".

ה' ברא אותך מעצם היותך כנצרכת לעולם, כאישיות מלאה ורחבה. מטרת החיים שלנו בעולמנו כיהודים מאמינים היא קודם כל להתקדם בעולמנו הרוחני והפנימי, בעולם המידות שלנו וביראת שמיים. אחרי 120 שנה כשנגיע לבית דין של מעלה, נצטרך לתת דין וחשבון על חיינו כחיים מלאים,על המידות שלנו ועל טוב ליבנו ולא על התפקוד שלנו במשמרת זו או אחרת.

אמנם נולדנו כדי לעמול ולפעול והרצון שלך להעמיק בעולמנו הוא מקסים וראוי. אנו מחבקים ומברכים את העיסוק בחומר, בפיתוח העולם ובשכלולו, אבל יחד עם זאת אנו תמיד שמים לנגד עינינו את "ההצלחה" האמיתית ששוות ערך בעולמינו, וכך מייצרים לעצמינו עוגן פנימי גם ברגעים בהם אנו מרגישים שלא מילאנו את המשימה כראוי. הידיעה הזו מרגיעה ומחזקת אותנו, היא מעניקה לנו עוגן פנימי ויציב מספיק לעמוד בכל הרוחות מבחוץ.

לא רק זאת אלא שריבוש"ע מטביע בעולם שלנו את המושג דרך. עמ"י מקבל את התורה אחרי שלושת ימי הכנה, הלוחות נשברים בפעם הראשונה ורק אחרי הכנה של העם הם יורדים שוב, עמ"י נמצא בגלות ארוכה ארוכה עד שנהיה מוכנים לגאולה ועוד.

התורה מחדשת בעולם את מושג המאמצים והדרך, ללא קשר לתוצאה. עצם ההליכה במדבר, המאמץ, הרצון להצליח, בין אם הצלחתי ובין אם לאו, הם שחשובים. הידיעה הזו לא רק שממתנת את חשיבות ההצלחה אלא היא מגדילה ומעצימה את מהות הכישלון. הכישלון כצעידה בדרך, כשלב, כאותה גלות או הכנה למרגלות הר סיני. התורה מלמדת אותנו סבלנות והכלה לדרך, הפנמה שהכישלון הוא חשוב בפני עצמו ולא רק ההצלחה.

ובאמת אם נקרא את מילותייך מבעד לשאלה, כבר מהקריאה רואים כמה עוצמות פנימיות יש בך, כמה ליבך מלא בטוב וברצון לגדול, איך אכפת לך ואיך את עמלה על המידות שלך. האם את מבינה כמה טוב יש בך? כמה רצונותייך גדולים ומיוחדים בפני ה'?

את צריכה לא סתם לשמוח אלא לקום כל יום מאושרת על שאת את. ואת מלאה כל כך בטוב וברצונות טובים ובעושר פנימי מיוחד, עוד לפני כל הדברים האחרים שאת עושה. פשוט מעצם היותך בת של אלוקים, את רצויה ואהובה כאן.

כלים

ומה בכל זאת אני ממליצה לך לעשות יקרה?

ראשית כל, לנשום. להירגע ולהבין שהתקופה הזאת עוברת, גם אם היא תימשך קצת זמן תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אני ממליצה לך ממש למצוא דבר שמרגיע אותך, זה יכול להיות מוזיקה טובה, נוף יפה או אפילו תרגולי נשימות או מדיטציות מיוטיוב.

בנוסף, אני מאוד ממליצה לנסות בסיום כל התנדבות שלך בעמותה לבחון דוקא את נקודות החוזק שלך, את הדברים הטובים שעשית בפעם הזו. זה יוכל לתת לך הרבה כוח להמשך.

הזכרת בנוסף שאין לך חשק לעשות ספורט ואין לך כבר מוטביציה. אני רוצה רגע להסיט את המבט ולשאול- מתי בפעם האחרונה עשית משהו שאת אוהבת? מתי ניגנת או ציירת או הלכת לטייל באיזה מקום שאת אוהבת במיוחד? מתי לאחרונה נפגשת עם חברות טובות? שמעת שיעור תורה שאת אוהבת?

הנפש שלנו משולה למנוע של רכב. מנוע של רכב שנוסע בעלייה קשה צריך דלק ותחזוקה שוטפת. אם יהיה חסר דלק, תידלק הנורה האדומה ותצעק לנו, ואם גם ממנה נתעלם הרכב שלנו פשוט ישבוק חיים.

הדלק שלנו הוא כל אותם דברים שאנו אוהבים, שממלאים אותנו ועושים לנו טוב. זה יכול להיות מפגש עם אנשים אהובים, כתיבה, רקמה, גלישה, תורה או ספורט, אבל לולא התדלוק הזה החשק שלנו לקום בבוקר ילך וידעך והחיוכים יהפכו למצרך נדיר. לכן, אני מציעה לך לשבת ולעשות רשימה של דברים שאת אוהבת לעשות, ומעכשיו לשבץ אותם- 3 פעמים בשבוע, חצי שעה כל פעם את מפנה זמן מכל העיסוקים, ומקדישה זמן אך ורק למה שאת אוהבת. זה יכול להיות אפילו רק שיחה קצרה עם חברה, הליכה או ריצה, אבל התדלוקים הקטנים האלו הם מה שמזינים אותנו.

ונחזור למשל הדרך שהזכרנו למעלה. בנ"י מתכוננים למרגלות הר סיני מתוך אמונה שעוד שלושה ימים הם יקבלו תורה. עמ"י נמצא בגלות ארוכה ארוכה ואומר כל יום "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". ללא קשר לדרך ולשמחה בה, האמונה שלנו היא זו שנותנת לנו כוחות במהלך הדרך. האמונה שתוכלי לעבור את זה, האמונה בטוב שבך ובכך שאת יכולה להצליח. נסי להציף את התחושה שמתעוררת אצלך כאשר את מסיימת התנדבות בתחושה טובה, דמייני את עצמך ביום יום עושה דברים שאת אוהבת כמו תמיד, דמייני את השמחה שלך כשאת מרגישה איך הדברים מסתדרים לך, את האמונה שלך בעצמך, את הטפיחה על השכם, את התגובות מהסביבה ומהמשפחה. כאשר אנחנו מדמיינים משהו, האמונה שלנו בו הופכת להיות הרבה יותר ממשית, היא לפתע מקבלת צורה וביטוי.

מזמינה אותך להתפלל על זה. בקשי מה' שישלח לך שמחה פשוטה וטבעית בכל היופי של החיים, ומזכירה לך שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

מוזמנת לעדכן אותנו או לכתוב שוב בכל עת,

אני מאמינה בך מאוד.

נעה