מנסה להנות בחופש הגדול אבל ההורים מגבילים ודואגים: איך גורמים להם לשחרר?

הי!

התופעה שאתה מתאר מאוד מדויקת. בחופש יש יותר חיכוכים ודיונים מול ההורים בשאלות שקשורות לחופש הפעולה האישי שלך, לגבולות, למשמעת, וכו'. זה יכול לנבוע אצלם מכל מיני מקומות בלב: שגרה, דאגה, אפילו חרדה מה עלול לקרות לך בחוץ, או בגלל שבירת המסגרת הקבועה. הרצון שלך לחוות "חופש" באמת – גם הוא צודק וראוי. מגיע לך להרגיש טוב בחופש, לחוות וליהנות.

אז מה עושים?

המפתח החשוב ביותר הוא: תקשורת. לפעמים התקשורת בין הורים וילדים מתבצעת בלי תכנון מיוחד, ככה בזרימה. לא תמיד מתקבלים באופן הזה התוצאות הטובות ביותר. עם קצת תכנון ומחשבה, אפשר לחסוך הרבה קצרים בתקשורת, ולשפר קצת את מצב הרוח הכללי ואת ההבנה ההדדית.

1. לדייק ולפרט את הרצון

לבני אדם יש לפעמים נטייה לדבר בסיסמאות. באופן כללי. ב"מוסיקה" ולא במילים. אנחנו לא תמיד טורחים להיות ספציפיים ולתאר במדויק את הרצון שלנו. זה מתחיל מהתיאור שלנו מול עצמנו, וממשיך בדרישות שלנו מהאחרים שסביבנו. זה יכול לגרום להרבה תקלות ואי הבנות, בגלל שכל אחד מאיתנו צריך לפרש לעצמו את הכוונות של האחר. ולכן למשל כשאתה אומר להורים משהו בסגנון "שחררו ממני, תנו לחיות וליהנות!", ההורים עשויים לפרש את זה כ"תנו לי לפרוק עול ולצאת לתרבות רעה! אני שונא אתכם!". אתה ממש לא התכוונת לזה, אבל הם "משלימים את החסר" בראש שלהם.

ולכן שווה לנו לקחת אחריות על הדיבור בינינו ולהשקיע בו קצת. לדייק את הרצונות שלנו לעצמנו, ואת המסרים שלנו להורים. זה יכול להיות באופן כללי לגבי הכוונות שלנו בחופש, איך אנחנו רוצים להרגיש, וזה יכול להיות ספציפית לגבי דברים מסוימים, כמו באיזו שעה לחזור מהסניף, או לאיזה טיול לצאת. למשל: "בחופש הזה הייתי רוצה להרגיש שאני מצליח להתאוורר, לשחרר לחצים, לפגוש חברים שגרים רחוק, ולקבל כוחות להתחיל בשמחה את שנת הלימודים החדשה". או: "חשוב לי לצאת לטיול ב X או לחזור מהסניף בשעה Y בגלל הסיבות האלה והאלה, שמשרתים אצלי את המטרות האלה והאלה". בכך אתה משקף להורים את ההיגיון הפנימי שלך, ולא רק את השורה התחתונה. זה בהחלט יכול לעזור.

2. דיבור שמכיל את הצד השני

באופן טבעי אנחנו מדברים עם אחרים על מה שאנחנו רוצים. זה המסר העיקרי. בזה כל אחד מאיתנו מרוכז, בסיפור הצרכים האישיים כדי שהוא יוכל להרגיש טוב. העניין הוא שההורים גם הם מעורבים ומתערבים בהחלטות שלנו לפעמים, ולכן לא תמיד עצם הבקשה שלנו מכילה מספיק מידע שמאפשר להם לשקול אותה לעומק. כשאנחנו קטנים יותר, הקריאה "אמא, פיפי!" היא מאוד מקובלת ומספקת עבורנו תוצאות נהדרות. אבל כשאנחנו מתבגרים אנחנו מגלים שלא תמיד מספיק לשגר לחלל הבית קריאות כמו "אבא, כסף"!, או "אמא, תסיעי אותי!". זה כבר לא עובד...

ההורים שלנו רוצים לקחת אחריות על מה שקורה איתנו, ובשביל זה הם צריכים באמת להרגיש שהם חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כשאנחנו מספקים להם יותר מידע רלוונטי, אנחנו עוזרים להם להרגיש שהם באמת חלק מההחלטה, ולא רק חותמת גומי. זה לא אומר שהם תמיד יסכימו לכל דבר, אבל זה יכול לעזור להם לראות את התמונה גם מהזווית שלכם, ולא רק מהעמדה ההורית שלהם. ובשביל זה אנחנו יכולים להדגים להם איך הפטנט הזה עובד, בכך שנראה להם שאנחנו מבינים גם את הדאגות או החששות שלהם.

אז אם למשל יש טיול לצפון שבדרך כלל גורר התנגדות של ההורים, אנחנו יכולים להיערך טוב יותר בהכנת בקשת האישור. לכלול בתוכו לא רק את הרצון שלנו ("אני רוצה לצאת לטיול הזה. כן! כן!!!!!") אלא גם את הסיבות שיכולות לגרום להתנגדות של ההורים. למשל: "אני יודע שאתם דואגים שאולי נלך לאיבוד, או שהמסלול יהיה מסוכן, או שניתקע באיזה מקום, או שתיגמר לנו הסוללה. ואלה באמת נקודות מצוינות! אז השגנו מפות מדויקות, ודיברנו עם המוקד של החברה להגנת הטבע, ולקחנו סוללות גיבוי לטלפון, ואני אתקשר אליכם 3 פעמים ביום כדי שתדעו שהכל בסדר. מה דעתכם? יש לכם עוד הצעות? הערות? אשמח לשמוע!". מסר כזה משדר הרבה יותר בגרות, אחריות, רצינות, והתחשבות ברצון של ההורים לשמור עליכם או "סתם" להתחרפן מדאגה (מוגזמת או לא) לשלומכם. הוא גם מאפשר להתמודד הרבה יותר טוב עם התנגדויות או ביקורת, כיוון שאתם יורדים לפרטים ספציפיים, ולא מדברים רק באופן כללי ("יש לי זכות לטייל ואתם לא יכולים לנעול אותי בבית!").

3. מחוות של רצון טוב

הרבה פעמים התקשורת בין הורים לילדים היא חד צדדית וחד כיוונית. כל צד מבקש דברים מהצד השני, ומרגיש ומשדר תסכול כשהוא לא מקבל אותם. אז ההורה למשל יכול להתרגז ולומר: "אוף, כמה פעמים ביקשתי ממך לשים את התיק בחדר ולא בסלון!", והילד יכול להתעצבן לומר: "אוף, כמה פעמים ביקשתי ממך לבוא לאסוף אותי בזמן מהחוג כי נמאס לי תמיד להישאר אחרון!". כל אחד ממוקד בצרכים שלו. זה טבעי מאוד, אבל לא תמיד עוזר לנו להיות ביחסים טובים ולקבל את מה שרצינו. ולכן שווה מדי פעם להקדיש טיפה מחשבה ותשומת לב בצד השני, "לבוא לקראתו", לעשות כלפיו מחווה של רצון טוב. זה לא משדר חולשה – להיפך. זה מראה שאתם קשובים, אחראיים ואכפתיים. אפשר לעשות מחוות כאלה בעזרה יזומה בעבודות הבית, או בקניות בסופר, בעזרה בהתמודדות עם אתגרים במחשב או בטלפון, וכל דבר שמבטא התחשבות והקשבה לצרכים של ההורים. כשאנחנו מצליחים להכניס בכל שבוע מחווה או שתיים כאלה, זה מסייע לייצר בסיס טוב של יחסים הדדיים.ותמיד טוב להוסיף בסוף העזרה עצמה גם מילה טובה או חיבוק נעים לאבא/אמא. יש לזה המון כוח!

4. זמן איכות

לפעמים יוצא שאנחנו מדברים עם ההורים רק כשאנחנו צריכים מהם משהו, או כשהם צריכים משהו מאיתנו. מצב כזה גורם לתקשורת להיות מאוד מתוחה, בגלל שכל פנייה יוצרת תחושה של סכנה ואיום: "נו, מה עכשיו?". וכשמרגישים איום מעצם הפנייה, ברור שקשה הרבה יותר לשקול בחיוב את הפנייה עצמה. ולכן מאוד כדאי להגיע למצב שבו יש לכם בכל שבוע זמן איכותי יחד עם אבא/אמא, עדיף עם כל אחד מהם בנפרד. זה יכול להיות משהו קבוע או מזדמן. נסיעה משותפת באוטו, צפייה משותפת בסדרה, קנייה משותפת בסופר, או סתם לשחק ביחד באיזה משהו בסלון. כשחווית הביחד שלנו היא לא רק סביב מריבות או מחלוקות, אלא קיימת גם "בקטע טוב", זה מאוד עוזר לנו להעביר הרבה יותר בקלות מסרים שונים להורים, ולהיות איתם ביחסים יותר נעימים.

לסיכום: ההורים שלנו לא מושלמים, ואנחנו בטח לא אלה שנוכל "לחנך" אותם ולשפר אותם. אנחנו כן יכולים לעשות דברים בצורה חכמה, ולייצר סביבה שיותר קשובה לצרכים שלנו. זה דורש מאיתנו קצת יותר הכנה, קצת יותר סבלנות, וקצת יותר מאמץ. אבל הקצת הזה יכול לתת לנו המון! גם ביכולת לקבל הסכמה של ההורים ליותר בקשות, וגם באפשרות שהתקשורת בינינו לביניהם תהיה פחות לחוצה ויותר נעימה. וזה נכס ששווה זהב לא רק לחופש הקרוב, אלא לעוד שנים רבות הלאה.

מוזמן להמשיך ולשתף אותנו בנושא הזה ובכלל, כאן באתר וגם בווטסאפ (052-468-3927) ובמוקד הטלפוני: כוכבית 8298.

חופש נעים!

אוהד שקלים

מנהל מוקד חברים מקשיבים