שאלה
שלום.
השאלה שלי היא כזאת: אני בחורה מאוד חזקה ובוערת בי אש מבפנים. תמיד כשאני עושה משהו, זה באופן אמיתי ומכל הלב. לאחרונה ממש מפריעה לי העובדה שאני בחורה מאוד מוחצנת ודומיננטית, כי אני גם מאוד חופשיה באופי שלי. זה יכול להתבטא כלפי חוץ כהתנהגות לא מוסרית.. כאשר אני מציבה לעצמי גבולות, למשל אני מנסה להיות יותר מופנמת, אני מרגישה רמת דכדוך גדולה. לדוגמא: אני משתדלת שלא לרקוד יותר במסיבות וכו׳, כי אני נורא מושכת תשומת לב, מה שמאוד מציק לי.
אשמח לקבל תשובה קצת שתוכל לאזן לי את החשיבה ולחזק בי את הענווה.
תשובה
שלום לך!
אשרייך על שאלתך- שאלה שמעידה על מודעות עצמית גבוהה ועם "יד על הדופק". מאחלת שתמיד תהיי במגמת עליה והתקדמות.
זאת באמת שאלה, איפה הגבול בין להקשיב לסביבה ולחברה ואיפה להקשיב לעצמך. הרי את לא רוצה להיות מישהי שאת לא היא, את רוצה להיות את עצמך. זה באמת מצריך תהליך ובירור, אבל זה לא משהו רע חלילה, זה מנוף להכיר את עצמך, את ערכך, את מהותך.
חצי מהפיתרון לדילמה שהעלית, אם לא יותר, כבר נמצא בדברים שכתבת. קודם כל- מודעות למצבך, להרגשה שמשהו מבחינתך פחות תקין ואת רוצה להשתפר בכך. השלב הבא, קשור לשכל ולב: השכל הוא אובייקטיבי, מעט "קר", מנתח מצבים. הלב, מבטא את הרגש, את ההקשבה, הרצון להתקדמות אך הוא סובייקטיבי יותר. כלומר, בסיטואציות שונות, לנסות הקשיב ללב, לזהות את התחושות ולפעול על פיהן- אבל יחד עם השכל, שיידע לכוון מתי זה מוגזם ומתי זה באמת נדרש.
החיים מזמנים לנו מצבים שונים הן בחברה והן עם עצמי כפרט. נכון הדבר, שבאמת צריך גבולות. דווקא ה"לא" נותן לנו את ה"כן", את מה "יש". ואת זה התורה נותנת לנו, בין השאר ע"י ההלכה- בשבתות וחגים, בלבוש, באווירה בין נשים וגברים ועוד.
כתבת על עצמך שאת "אש", הגדרה יפה. אש יכולה לחמם ויכולה חלילה להכאיב. כדאי לנסות לנתב את האש שלך, את המנוע, הרצון התוסס, לדברים חיוביים. למשל, אם את יודעת לעבוד עם לוגיסטיקה, אולי לתרום בהתנדבות במקום כזה. כלומר, לנסות לראות איפה את יכולה לעזור עם האש שלך, אבל, וזה אבל גדול- חלילה לא על חשבונך, לא על גביי תחושות לא טובות. שוב, זה מצריך הקשבה עצמית מאוד גדולה, לזקק את עצמך מהסיגים (לכלוכים שיש במתכות יקרות). ולכן זה דורש גם סבלנות וסלחנות כלפיי עצמך. אל תתבאסי, יקרה, אם לא היה כמו שרצית או כמו שתכננת. בדיוק ככה לומדים- השאלה אם שמים לב ומנסים להתקדם.
לכן, לגביי הדוגמא שהבאת, על ריקודים- צריך לחשוב איך לעשות את זה נכון. הרי אנחנו לא רוצות שתחושי אחרי המסיבה צער. אז מה לעשות? ראשית, ההלכה מורה לנו לרקוד לא מעורב, כלומר- בנים לחוד ובנות לחוד. שנית, גם לריקודים יש דרך רצויה איך לרקוד, אם זה השתוללות שיכולה גם לסכן אחרות אז וודאי שלא זו הדרך. מקווה שהדוגמא מובנת; הרעיון הוא שבכל מצב שאת יודעת שאת "אש", תנסי לחשוב איך תרגישי עם עצמך שלמה. מתי את כן נותנת מעצמך מכל הלב ומתי את מעט מורידה הילוך ומקשיבה לסביבה ולעצמך.
בנוסף, אולי כדאי להתייעץ עם מישהי קרובה, אמא או חברה בוגרת? מישהי שמכירה אותך טוב, ותוכל לחשוב יחד אתך, לגביי אלו גבולות כדאי לשים על עצמך, והאם בכלל כדאי. מישהי שתוכל לעזור לך לשים מראה שתראי איך את בסביבה חברתית. ואולי דווקא אלו רק תחושות שלך, או שתקבלי זוויות אחרות שלא חשבת עליהן. אולי תקבלי כך קצת ביקורת בונה, אבל בעיקר גם הקשבה ויכולת שיתוף שיקלו עלייך מהלב את המחשבות.
לגביי ענווה וצניעות: טוב, אפשר לדבר וללמוד עליהן בלי סוף, כי עבודת המידות היא כל החיים, בכל התחנות ובכל הגילאים. חלילה לא באה לייאש, הפוך: אנחנו כבני אדם כל הזמן במגמת עליה- או לפחות צריכים לשאוף לכך. לכן כדאי מאוד ללמוד על המידות, לקרוא, להבין. הידע עוזר לנו להטמיע את הרצון שלנו בלב, ולאט לאט זה יטפטף עד שייהפך לחלק ממך, בעזרת ה'.
כמו שכתבנו, זה דורש התמדה וגם סבלנות, ולא לשכוח שמחה ולא חלילה עצבות. הכל בסדר, אנחנו מנסים לגדול- ובעזרת ה' גם נצליח.
חשוב לי לכתוב, אני בטוחה שאת מהממת עם אופי ומידות יקרות מפז! תשמרי על עצמך, אל תנסי להשתנות למישהי אחרת אלא רק אלייך, לעצמך, רק בדרך הנכונה והראויה. ספרים שכדאי ללמוד, ביחד או לחוד, למשל: שמונה פרקים לרמב"ם, מסילת ישרים, תיקון המידות של הרב דוד אביחיל ועוד. יש גם באתר שאלות המתעסקות בכך וניתן גם לשמוע שיעורים שונים.
על רגל אחת, לגביי מידת הענווה:
יש מידה של שפלות רוח- שזה- לבטל את עצמי. למשל, להגיד "אני לא יודעת לצייר יפה", ובסוף יוצא ציור ממש טוב ויפה. לעומתה, יש את מידת גבהות רוח- להתגאות במה שיש לי, בהישגים, בכוחות ולנופף בהם מתי שרק אפשר ושכל העולם ישמע מי אני. זה וודאי לא הולם אותנו. ויש את מידת הענווה, שהיא אומרת בתכלס, לדעת ולהכיר את הערך שלי על כל יתרונותיו ויכולתיו וכשרונותיו, אבל באותה נשימה לדעת שהכל מהקב"ה! ואז, מתוך המודעות הזה, אין בעיה להראות את הכישרונות שלי וכדומה, כי בכך מראים את גדלותו של הקב"ה. לכן ענווה היא קודם כל מול הקב"ה, שהוא נתן ונותן וייתן לנו כ"כ הרבה, הכל בידיו. ומשם- הכרה בערכי.
ונסיים בסיפור שאולי הוא מוכר אבל חשוב לשמוע אותו מעת לעת: מסופר על רבי שמחה בונים מפישסחה, שנהג לשאת עימו תמיד שני פתקים קטנים בכיסי מעילו. בכיס אחד היה פתק ובו רשום: "בשבילי נברא העולם", (מתוך הגמרא), ובפתק השני היה כתוב דבריו של אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כ"ז).
הסיפור הזה מלמד אותנו שלפעמים יש מצבים וסיטואציות שבהם באמת עלינו לנקוט יוזמה ולעשות צעד קדימה, ולפעמים יש מצבים שדווקא הפוך: כדאי להוריד הילוך ולשתוק.
כתבת: "זה יכול להתבטא כלפי חוץ כהתנהגות לא מוסרית.." יקרה, רוצה לחזק את ידייך שהקב"ה רואה כל טיפת מאמץ, כל חלקיק מחשבה של עבודה על המידות, ושום דבר לא הולך לחינם. בעזרת ה', בשמחה ובסבלנות, תראי פירות בעמלך ותתקדמי.
טיפ נוסף שנכון גם לכולנו- כמו תמיד, כדאי להתפלל ולבקש קרבת ה'.
בטוחה שאת מ-ד-הי-מה.
מאחלת שהאש שלך תעשה הרבה אור ושמחה!!
מקווה שהועלתי,
המון המון הצלחה, בהירות דעת וטוב!
שרון