יושרה אינטלקטואלית בפסיקת הלכה ופלורליזם הלכתי

שלום וברכה,

נתבונן בקטע רלוונטי מדבריו של הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:

"אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקדוש ברוך הוא לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים יז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות"

אנו רואים שלשיטת הרמב"ם פסיקת ההלכה היא בתיאוריה מדע מדויק. ושני חכמים שיהיו שלמים בידיעת העיקרית ובסברא, יגיעו כמעט תמיד לאותה מסקנה. אלא, שבגלל התמעטות הדורות אין בנמצא ביותר מאלף וחמש מאות השנים האחרונות חכמים בדרגה הזו, וממילא כל אחד פוסק לפי מלוא יושרתו וידיעותיו, ויותר מזה איננו מצווים. אולם- על החכם לעשות ככל יכולתו האינטלקטואלית להגיע לחקר האמת. יכולתו כוללת גם התייעצות בגדולים ממנו. זו הסיבה, אגב, שאמורא בגמרא לא יכול לחלוק על תנא. בהיות שתנאים ידעו יותר, וחובתנו לחפש את האמת ההלכתית ולהתקרב אליה ככל יכולתנו, כשיש תנא מול אמורא האמורא לא יכול להציג דעה חליפית, אלא לכל היותר לפסוק כמו אחד התנאים.

גם הרמב"ן, בהקדמתו ל"מלחמות ה'" אמנם סובר שפסיקה אינה מדע מדויק, אבל כותב במפורש שהפוסק בוחר בין החלופות במלוא יושרתו האינטלקטואלית:

"ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא".

נשים לב איך הרמב"ן בוחר בין החלופות- "בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון". הוא מציין במפורש, שאע"פ שהפסיקה אינה מדע מדויק, חובה על הפוסק להשתמש בכל יושרתו האינטלקטואלית להכריע בין החלופות. הוא גם מציין "וזאת תכלית יכולתנו". כלומר- בעולם אוטופי היינו מצפים שהפסיקה תהיה 100% קולעת לאמת, אולם, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והפוסק חייב לעשות 100% מאמץ ויושרה להתקרב לאמת ההלכתית ככל הניתן.

לסיכום: חובה גמורה על הפוסק לחפש את האמת ההלכתית ב100% השתדלות ויושרה. יחד עם זאת, לפעמים האמת ההלכתית עמוקה ואין לאף חכם ידע ועיון מספיקים להגיע לחקר האמת המוחלט, וזה יוצר מחלוקות בין החכמים. הדבר לגיטימי, משום שה' לא דורש מאיתנו 100% הצלחה אלא 100% מאמץ ישר וכנה להגיע לאמת. אבל- "פוסק" שלא פוסק ב100% מאמץ ויושרה אסור לו לפסוק כלל, ועליו נאמר בפרקי אבות "הגס ליבו בהוראה- שוטה, רשע וגס רוח".