חשש ריקודים מעורבים בהופעה

שלום וברכה

הסוגיה העמוקה שאתה עוסק בה נוגעת במקומות רבים בנפש, במוסר, בתפישות העולם, באמונה וכדו'. היא בהחלט כבדת משקל מאוד מאוד. כיוון שהיא מתפרשת לכיוונים שונים – אכתוב ראשי פרקים על חלק מהכיוונים, ואם תרצה להמשיך ולדון בנושא – בשמחה.

מיהם גיבורי התרבות שלנו ? אתה צודק לחלוטין. זהו אחד הכשלים החברתיים שלנו. לאומנים מסוגים שונים צריך להישמר מקום של כבוד, אולם לא מקום יחידי. הפרופורציה הניתנת להם מנמיכה מאוד את הצדדים האחרים הבונים חברה, והדבר אכן מכאיב מאוד. כתבתי על זה גם בהקשר של שכנוע הציבור להתחסן בקורונה: https://www.inn.co.il/news/461147. הסיבה להעמדתם בראש היא בעיקר אינטרסנטית – מישהו מרוויח מכך ומקדם את זה. חבל.

סוגי המוזיקה: כאן צריך להיזהר יותר. אני מסכים לחלוטין עם הרצון והמגמה להתייחס גם למוזיקה, כמו לדברים רבים אחרים, בהבחנה בין גבוה לנמוך. יש מוזיקה נמוכה ויש מוזיקה גבוהה. אולם היכולת להבחין ביניהן, כמו גם לקבוע כי סוג מוזיקה אחד הוא נמוך ואחד גבוה מעצם מהותו – קיימת הרבה פחות. זו אחת הסיבות שנוח לברוח לעמדה "כל אחד – וסוג המוזיקה שלו", או "מה שנחשב על ידך לנמוך נחשב על ידי כגבוה, ולהפך". בין שתי העמדות – בקשת ההבחנה והזהירות ממנה – צריך להתהלך.

אני כמובן לא אעסוק בשמות של זמרים ספציפיים. מטבע הדברים, אני גם מכיר רק חלק זעיר מיצירתם, ובכלל – לא אני המומחה לקבוע מהו גבוה ומהו נמוך.

ההכרעה בשאלה לגבי האפשרות של ריקודים מעורבים ובגללה לבטל את עצם ההופעה – היא קשה מאוד. יש צדדים כבדי משקל לשני הכיוונים. מחד גיסא, הריקודים המעורבים אסורים. לא צריך להרחיב בזה יותר; לא זו בלבד, אלא תמיד קיימת השאלה האם דווקא על ידי יצירת תרבות אלטרנטיבית – מופרדת, צנועה וכדו' – אכן יהיה ראשיתנו מצער אך אחריתנו תשגה מאוד, ורבים יבואו דווקא לסוג זה של תרבות ?

מאידך גיסא – האם נכון לנעול דלת בפני יוצרים דתיים ? האם נכון להותיר את רשות הרבים התרבותית במדינת ישראל רק לעולם שיוצר ממקור אחר ? האם העובדה שאפשר גם להיות בהופעות האלה ולא לרקוד מעורב – מהווה צד לקולא ? הם מוזיקה של שמחה ושל עידוד לריקודים – היא מוזיקה קלה וזולה ? האם בכלל ניתן לכפות על אומן סוג מסוים של מוזיקה ? האמנם אין אנו רוצים כי מפגשו של עם ישראל האחד עם השני יהיה גם על רקע אירוע תרבותי ?ועוד ועוד.

הטוב ביותר הוא שיהיו בתוכנו שתי תנועות. האחת – נפרדת ומתבדלת, מציבה דרך שונה לחלוטין למוזיקה, להופעות, לתרבות וכדו'. אני חושב שהיא צומחת אט אט, בהישגים קטנים לעת עתה, וביכולת פריצה מאוד זעירה לציבור הרחב (למשל: אף מוסד ממשלתי לא יזמין זמרת שלא מופיעה בפני גברים), אך אפשר שיצמח ממנה משהו רחב מאוד.

והשניה – דווקא הולכת למקום המשותף, עד לגבול שהדבר לא אפשרי עוד, וזאת בשל הנימוקים שהובאו לעיל, שלא אחזור עליהם.

בדרך זו תתפתחנה שתי תנועות, ואז נוכל להתבונן על הפירות של כל אחת מהן, ולהביא ברכה לעולם.

כל טוב