הבן המתבגר צופה בתכנים להט"ביים ברשת - מה עושים?

שלום לכם.

ראשית אני חושב שזה לא פחות ממדהים ומרגש שהבן שלך בחר והצליח לשתף אותך בנושא כל כך רגיש ואינטימי. אנחנו נתקלים כאן במוקד חברים מקשיבים בכל כך הרבה מקרים שבהם לילדים חסר האומץ וחסרות המילים והדרכים לפנות אל ההורים לשיתוף ובקשת סיוע, ובמקרים אחרים גם אם הילדים פונים, להורים חסרים כלים להתייחסות מיטיבה, וכך נוצר ריחוק גדול יותר. ולכן עוד לפני שאנחנו צוללים לתשובה, חשוב שנציין לעצמנו את התקשורת הטובה שכנראה קיימת אצלכם במשפחה. זה נדיר, זה מיוחד, וזה נפלא.

על פניו, ההתנהגות שאתם מתארים היא טבעית מאוד. בגיל ההתבגרות ישנה סקרנות מאוד גבוהה בנושאים מיניים. יש חיפוש, יש משיכה, יש מחשבות ותהיות וחלומות. ההתפתחות המינית כרוכה בכל הדברים האלה, ולפעמים בקצב מאוד מואץ. זאת לא תקלה בתוכנה. ככה זה "אמור" לקרות! ובכל זאת, המצב הזה מייצר הרבה תחושות לא נעימות, גם אצלכם ההורים וגם אצל הילדים. רבים מהם פונים אלינו כאן במוקד כדי לשתף, לפרוק, לבכות, ולנסות לקבל כיוונים לפעולה. יש הרבה תחושות של בושה, אשמה, מבוכה, חוסר שליטה, ועל אחת כמה וכמה במשפחה דתית שבה המימד של החשיפה לתכנים מיניים בוטים זוכה לביקורת "קטלנית" בכל במה, ומתוארת כעבירה חמורה ביותר, לעתים עם תיאורים צבעוניים וגרפיים של "אש הגיהנום" ועוד דברים ש"מרוממים" את הנפש, לצערנו. זה מאוד לא עוזר להתמודדות, לא הנפשית ולא הדתית.

גם המשיכה לבני אתו המין בגיל ההתבגרות לא מעידה בהכרח שכך יהיה גם בעתיד, במיוחד בחברה נפרדת שבה יש הרבה יותר חשיפה לבני אותו המין מאשר למין השני. זה מאוד מגביר את הסיכויים שתתרחש משיכה או אפילו התאהבות, מגביר את הסקרנות ביחס ליחסים כאלה, ולפעמים אפילו מגיעים לכך דווקא בגלל ההגבלות החמורות על ה"ערבוב" בין המינים. בקיצור: על מה מה שתיארת כאן, עד כה הכל די נורמלי וסביר, ובמיוחד בדור שחשוף מאוד לאינטרנט.

מה עושים?

ערוצי תקשורת פתוחים

פתחתי את התשובה ב"חגיגה" על כך שיש ביניכם קשר מספיק חזק ודיבור מספיק כנה כדי לשתף ולדון בנושא כזה. המשיכו לשמר זאת ולחגוג את הדבר הזה. לא רק בנושא הזה, אלא בכל תחום, גם בהקשרים חיוביים. הבן הצליח במבחן? תחגגו איתו מכל הלב! נכשל? נחמו אותו בחמלה ובפינוקים. כשאתם מצליחים באמת "להיות איתו" במרחב הרגשי, קל יותר לדבר, לחזק, ללוות. בלו איתו זמן איכות, כל הורה בנפרד. עשו איתו דברים ששניכם אוהבים. תחגגו איתו את העובדה שהוא הבן שלכם ואתם אוהבים אותו ושמחים בו. אלה "ויטמינים" מחזקים שעוזרים להתחסן מהרבה מצבים מחלישים, וגם לטפל בהם טוב יותר.

הכרה במציאות

משיכה בין בנים היא דבר שקיים. היא קיימת בעולם שלנו במשך אלפי שנים, והיא כנראה לא עומדת להיעלם בקרוב. כך גם תופעות מיניות אחרות שדעתנו אולי לא נוחה מהן, לרבות פורנוגרפיה באינטרנט. יש חשיבות ליכולת שלכם כהורים לא לפעול מתוך הדחקה והכחשה, אלא לקבל את העובדה הזאת. הדברים קיימים, רבים מהם גם זמינים מאוד לנוער. זאת המציאות. היא לא בהכרח נוראית והרסנית. עם זה אנחנו מתמודדים. כאשר תחדדו אצלכם את העמדה הנפשית הזאת, גם השיח עם הבן שלכם יהיה יותר שליו. אתם תשדרו לו יותר יציבות, ביטחון, רוגע ותחושת שליטה במצב, מאשר אם תגיעו בתודעה של חרדה והתחמקות ממציאות לא נעימה.

הבן שלכם מתפתח, והופך מילד תמים וחמוד, לבוגר, ומבוגר, ואדם שעומד בפני עצמו מול העולם. אדם מיני, יצרי, על כל המשתמע מכך. כולנו כבני אדם נושאים בתוכנו את המרכיבים הללו. זה טבע האדם. אתם כהורים תמיד תראו אותו קצת כילד קטן, וזה בסדר גמור. אבל יחד עם זאת חשוב גם שתדעו לראות אותו כפי שהוא בפועל, וגם בעיני עצמו. והוא לא "רע" חלילה. רק אנושי.

לחבק

יש סיכוי מצוין שגם הבן עצמו מתייסר ואבוד במצב הזה, עוד יותר מכם. אי הוודאות ותחושת חוסר השליטה היא חזקה במיוחד גם בגלל שהיצר יכול להיות מאוד חזק, וגם מפני שלא תמיד ברור איך נכון או אפשרי להתמודד איתו ו"לחסל" את התנהגות שגורמת לכולכם אי נחת. זה תהליך של גדילה, ויש בו כאבים. לפעמים ילדים מתקשרים אלינו, מקבלים הסבר על התהליך, ואז תובעים: אבל תגידו לנו בתכלס מה לעשות?? איך לחסל את הדבר הזה? איך להפסיק לחלוטין ליפול? לא רוצים תהליך! רוצים פתרון! והכאב שלהם עובר יפה מאוד דרך קווי הטלפון וחודר ללב שלנו. זה באמת כואב שאין פתרון אלגנטי וחד משמעי לכל קושי. ויחד עם זאת, זה העולם. זה האדם. זאת אמת שחשוב לומר אותה ולקבל אותה.

בתוך התהליך הזה של הגדילה, יש לכם ההורים את "נשק יום הדין" שאין לאף אחד אחר בעולם: קשר קרוב. חיבוק. ליטוף. חיוך. עבורו, לקבל מכם את הדברים האלה (בדרך שנוחה ומתאימה לכם במשפחה כמובן, לא באופן מלאכותי וזר) - זה שווה את כל העולם. לדעת ולהרגיש שאתם איתו. וגם אם כולכם קצת הולכים לאיבוד ביער החשוך הזה - אתם הולכים לאיבוד ביחד. חשוב להדגיש ולתקן טעות נפוצה: החיבוק הזה, אין משמעו אישור על מעשים או כוונות או דברים אחרים שהם אולי פסולים בעיניכם. ממש לא. אל תחששו מזה. כלומר אל תחששו שהחיבוק ישדר מסר של: "אין בעיה, זה טוב ליפול ולחטוא". ברור לכולכם שזה לא טוב. אבל החיבוק כן אומר: השמיים לא נופלים. אתה לא לבד. יש לאן להמשיך מכאן. וזה מסר חשוב מאוד.

מנופים

באש לא נלחמים באש, ואם "נתקיף" בור עמוק באמצעות מיליון בורות עמוקים, זה לא יעזור לנו לצאת ממנו. כדי לצאת דרוש משהו "אחר". דרוש מנוף. המנוף הוא לא בור. אבל הוא עוזר לצאת ממנו. תמיד יהיו בעולם ובעולמו של הילד שלכם בורות. זה בלתי נמנע. השאלה היחידה היא: כמה מנופים יהיו שם כדי לחלץ אותו מהם? אחד? שלושה? אפס? וכאן אנחנו יכולים להיכנס לפעולה. ככל שנקים עוד ועוד מנופים בכל פינה אפשרית, הם יהיו זמינים לו, והוא יוכל להיעזר בהם כדי לצאת מהבור בקלילות, גם אם בהמשך הדרך יחכה לו בור נוסף. ויחכה לו. אנחנו לא נעים בעולם הזה בשחייה נינוחה בבריכה רגועה, אלא גולשים על גלים. עולים קצת, יורדים קצת, במחזוריות אינסופית. בורות ומנופים. נצלו את זמן האיכות שלכם איתו כדי לאתר אילו מנופים כבר עומדים לרשותו, ונסו ליצור איתו נוספים. כישרונות, הנאות, חוויות מספקות ומשמעותיות, קשרים קרובים, אתגרים, חוויות, חלומות, ציפיות... יש כל כך הרבה דברים בעולם מלבד הנפילה הקטנה הזאת באינטרנט, ולכן חבל שנצמצם את המיקוד שלנו ונאפשר לה לכסות את כל המסך.

הורים יקרים, זה המפתח להתמודדות המשותפת שלכם, ולהעצמה של הילד שאתם כל כך אוהבים. פחות שיפוט, פחות דאגה בהילוך סרק, יותר קשר, יותר חיבוק, יותר הכלה, וסימון נקודות של כוח, של יכולת, של מסוגלות. זה מתכון מצוין לא רק להתמודדות עם האתגר הזה, אלא לעוד שנים ארוכות של קשר חזק עם הילדים.

אתם מאוד מוזמנים לדבר איתנו, לעדכן, לשאול, ולקבל עלים טובים נוספים בערוצים ישירים יותר: בטלפון, בכוכבית 8298, וגם בווטסאפ: 052-468-3927. נשמח לשוחח איתכם, לשאול, לברר, ולהציע המון ידע, תובנות מקצועיות, וכיווני פעולה מעשיים.

מחכים לכם!

בהצלחה רבה,

אוהד