שאלה
הנחת היסוד שלי היא שהתורה היא זאת שאמורה לכוון את החיים שלנו. ושאנו שואפים לחיות ע"פ מוסר התורה, שהוא המוסר האמיתי והנכון.
בנוגע לאנשים עם מוגבלויות רווחת כיום גישה מקבלת ומאד באה לקראתם. עושים מאמצים רבים על מנת לקדם ילדים עם מוגבלויות קשות (הן מבחינת מאמצים שאנו דורשים מהילדים עצמם, מההורים ומכל הסובבים והן מבחינת מאמצים רבים לפיתוח אמצעים על מנת לעזור להם-מפיתוח המצאות כמו שתל ועד איפה שרק אפשר לדמיין)
אני מרגישה שגם מבחינת ההלכה או העולם התורני דתי, אנו הולכים בכיוון זה (פסקי הלכה שמטרתם לעזור לאנשים עם מוגבלויות, עידוד למיצוי יכולות ולדרוש מהילדים, להיות בעמדות מפתח בפיתוחים טכנולוגים למען אנשים עם מוגבליות ועוד)
עד כאן הכל טוב. הבעיה היא שאני לא בטוחה שהרוח האמיתית של התורה, באה יחד עם רוח התקופה שלנו בנושא והגישה שלנו כיום (גם כאנשים מאמינים שבאמת רוצים ללכת לפי המוסר שהתורה וה' מציבים לנו כנכונה).. וכואב לי לראות (ולהרגיש) את הפער הזה.
אולי אין לי הסבר מספק לאחרים למה אני מרגישה שזה לא המוסר שהתורה מציבה לנו, אבל אני אנסה לתת כמה דוגמאות.. ויתכן שאני טועה בתחושותיי. למשל זה שכתוב בתורה "לפני עיוור לא תתן מכשול.. לא תקלל חרש"- זה יפה מאד שהתורה אומרת את זה, אבל זה ממש לא מה שאנחנו עושים היום. לפי הפסוק הזה , נשמע שרוח התורה היא לא לפגוע בחלש. שזה יפה וחשוב אבל מפה ועד לעזור לילד ולהשקיע כל מה שרק אפשר על מנת לקדם אותו, זה שהורים, מטפלים , מתנדבים, אנשי מקצוע משקיעים יותר מכל מה שאפשר בשביל קידום העיוור , רחוק מאד להיות מ"לא להכשיל אותו..". (אני מכירה כמובן את הפירושים של תורה שבע"פ על הפסוקים הללו, ובכל זאת אני חושבת שאם התורה היתה רוצה שנפעל כמו שאנו פועלים היום-מסגרות מיוחדות על מנת למצות יכולות וכו', היא היתה משתמשת במילים אחרות . בצורה הרבה יותר חיוביות ואקטיביות, ואפילו מצווה)
פסוק נוסף שהרבה פעמים נאמר בהקשר הזה זה "ואהבת לרעך כמוך". אבל זה באמת מרגיש לי נורא תלוי תקופה. אם עוד מאה שנה הגישה בעולם תיהיה נגיד שצריך לתת לילדים הללו לחיות כמו מלכים. להתייחס אליהם כאנוסים, ולא לדרוש מהם (כמובן מלווה בהצדקות מוסריות, ואפשר בקלות להלביש אותם על זה), אז יהיה נכון ש"ואהבת לרעך כמוך" זה אומר שאין צורך להנגיש בית כנסת ואין צורך למצוא התאמות הלכתיות לנכים בשבת, כי זה מה שהתורה רוצה?!
חסר לי פה אמת. חסר לי פה מה התורה חושבת שנכון (ולא מה התקופה שלנו טוענת שנכון, שברור שבתוכי אני מתחברת אליה ופועלת על פיה)
ודוגמה לכך היא גם שנגיד לפני זמן לא רב , רב מוחלט של בתי כנסת היו לא נגישים. אז האם אנחנו מנגישים את זה כי התורה רוצה או כי ככה התרבות שלנו אומרת עכשיו שנכון? (וזה כמובן רק דוגמה קטנה)
ואם הרוח שהולכת היום היא הנכונה, איך יתכן שלפני שתי דורות , רבנים או אנשי יהדות לא יצאו נגד תופעות שסותרות רוח זאת (לדוגמה הסתרת ילדים עם מוגבלות והבושה בהם. איך אף רב לא יצא נגד התופעה הזאת? איך אף רב לא יצא נגד הסיטואציה שבעולם הדתי "אח פגום" פוגע בשידוך?)
ובכלל , המושגים כלפי "החרש", "השוטה" בתורה לא מדברים ברוח חיובית.. או איך שהתורה מתארת את העליה למקדש של אדם עם מוגבלות, או שכהן עם מום לא יכול לעבוד במקדש...זה מאד קשה לי מה שזה משדר (יותר מהדבר עצמו, זה מראה על קו מחשבה שונה לגמרי).
אז באיזה הדרך התורה מכוונת אותנו בעניין?
במשך הדורות נכתב הרבה, ויש דעות לכאן ולכאן. ולפי הבנתי הקטנה (והיא קטנה) רב הדורות הרב הכריעו בכיוון "המדכא" בעניין ופחות באו לקראת האנשים עם המוגבלויות. למרות שהיו גם את דעת המיעוט, אבל היא לא התקבלה. ופתאום איכשהו אנחנו הופכים את התמונה ומחליטים להסתמך על המיעוטים האלו (אבל שוב, האם התורה רוצה שנלך ברוח המקבלת הזאת? או שזה מן בדיעבד כי קול אחר לא יכול להשמע עכשיו ולעבור בשלום..?)
נכון שאפשר לומר שהשאלה בבסיסה שייכת לתחומים רבים נוספים, אבל כאן ספציפית היא הרבה יותר כואבת לי! וחוץ מזה אני רואה אותה ביסודה כשונה. (לא מפריע לי נגיד אם תגידו שאפשר לשאול אותו דבר על נשים. זה מתיישב לי על הדעת, אבל על אנשים עם מוגבלויות, אנשים שזה כל חייהם, חסר לי הקריאת כיוון של התורה באיזה דרך נכון ואמת לצעוד)
תודה רבה ובהערכה!
ענבר
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
תודה רבה על שאלתך מעוררת המחשבה.
בעצם את שואלת שתי שאלות הכרוכות זו בזו.
האחת היא מה יחסה של התורה לילדים ואנשים המוגבלים בצורה זו או אחרת. להבנתך אם כי יש התייחסות מועטת בתורה לצרכים המיוחדים שלהם, הרי שמיעוט ההתייחסות מורה על מיעוט החשיבות של ההתעסקות בצרכים אלו.
השאלה השניה היא כיון שאנו כחברה משקיקיעם הרבה יותר באוכלוסיות אלו הם זה נכון לצאת נגד הדרך אותו התוותה התורה וליצור מערכת מוסרית אחרת.
ביחס לשאלה הראשונה, אני אינני רואה כך את פני הדברים. בעיני התורה לעיתים מקמצת במילים ותולה הרים שלמים על קצה של יו"ד ולעיתים מרחיבה את הדיבור על נושאים שאינם מהווים חלק נכבד מהווית חיינו הדתיים. חז"ל ניסחו זאת באמירה "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, פה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים" (בראשית רבה פרשה ס). על כן לא תמיד אפשר להסיק מריבוי הדיון , ודומני שגם אילו התורה רק אמרה לא לנצל את החולשות של החרש והעיוור, ולאהוב על אדם באשר הוא די בקריאת כיוון זאת כדי שנשלים את כל השאר. אך האמת היא שישנם פרשיות נוספות הדנות במעמד אנשים עם מוגבלויות מעט בתורה שבכתב ויותר מהם בתורה שבעל פה – למשל אמנם התורה קובעת שכהן בעל מום לא ייגש להקריב קרבנות (אמירה שאולי קשה לנו מבחינה ערכית), אך התורה (ויקרא פרק כא) מדגישה שזה לא מונע ממנו להיות שותף באכילת הקדשים " לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל". כלומר שהתורה נדרשת ודואגת לצרכים של האדם על אף שהוא לא יכול לדאוג לעצמו בגלל המום שבו. דוגמא נוספת היא הטיפול של חז"ל שמחד פוטרים את החרש ממצוות אך מאידך שואלים כיצד הוא יתנהל בעולם ומוצאים לו פתרון הן למשא ומתן הכלכלי והן לחיי נישואין.
השאלה השנייה היא רחבת היקף יותר ונוגעת בהרבה מאוד תחומים בהם המוסר והערכים של החברה שלנו שונים מהערכים שנראה כעולים מעולם התורה. את ציינת את דוגמת היחס למוגבלים בחברה, ומעמד האישה. אך אפשר להוסיף עוד דוגמאות לשאלה זו. ואכן נחלקו הוגי הדעות בני ברית ושאינם בני ברית בשאלה האם יש מוסר שאינו חלק מהתורה והאם עלינו לבחון את התורה לאור מוסר זה. מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל עסק בשאלה זו לא מעט, וכתב סקירה מסוימת על כך כבר לפני שנות דור . את יכולה לקרוא את דבריו http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/lichtenshten-4.htm
אוסיף ואומר, שמספר תחומים התורה לא קובעת מסמרות אבל בהחלט נותנת קריאת כיוון שכאשר נפתח אותו נתרחק מאוד מהמקום עליו דיברה התורה ובכל זאת אני חש שנישאר נאמנים לה.
דוגמא מצוינת היא הלכות עבדים – ללא ספק התורה הכירה את העבדות ואף אישרה אותה. היא אף אסרה בלאו את שחרור העבד הכנעני ואמרה "לעולם בהם תעבודו". האם יעלה על הדעת שהיום כדי להיות יהודי שומר מצוות עלינו לתמוך בסחר בבני אדם? וודאי שלא!!
אך במבט קרוב יותר לדיני התורה נראה שיחסית לשאר מודלים של החוקים, התורה היטיבה עם העבדים. את אחינו אסור לנו לשעבד בכלל וגם עבד שבוחר להישאר עם אדוניו זה מוגבל עד ליובל. גם העבד הכנעני מקבל מעמד של ישראל למחצה והוא חייב במצוות ואדוניו לא רשאי לאכול מקרבן פסח עד שהוא מל את העבד ומכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
יחס מועדף זה לעבדים מהווה קריאת כיון שהתורה אינה רוצה שנהיה ככל הגויים ביחס לעבדיהם. ומכאן אפשר (אך לא חייבים ועל כן אין ביקורת על הדורות שעברו) לפתח את היחס המועדף הזה עד כדי ביטול העבדות בכלל.
אם נשוב לעניין בו פתחנו – היחס לאנשים עם מוגבלויות. גם אם נאמץ את הפרשנות שלך שרוח התורה לא פיתחה את התחום ועל כן בעבר מיעטו יותר לטפל בעניינים אלו (גבר אמרתי שאני לא בטוח שאני מסכים) אין זה אומר שאל לנו לקדם את הערכים הללו בעצמינו. גרעין הדברים נמצא בתורה, ועל כן מאוד סביר לקחת את הדברים מספר צעדים קדימה ועדיין נישאר נאמנים לתורה ולערכיה.
אני מקווה שבשורות ספורות אלו עניתי במקצת על השאלה
כל טוב
יוסף סלוטניק
מעלה גלבוע
התשובה התקבלה מהרב יוסף סלוטניק, רב מרבני בית הלל.