"דברים שהנשר הדואר יראה משמים לא תראה הלטאה הזוחלת על הארץ. ואולם גם זו אמת, כי יש דברים שהלטאה הזוחלת על הארץ תראה ונשר הדואה משמים לא יראה" [בג"ץ 5503/94 סגל נ' יו"ר הכנסת] כך היא דרכם של בעלי אומנות, יש שנוטל מכחול ומצייר, יש שנוטל חמר ויוצר, יש שנוטל אבן וחוצב בה, ויש שנוטל מהמקרא, מהמדרש, ממקורות מורשת ישראל וממקורות זרים ומצייר. אין לך אומן במילים כאומנותו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מישאל חשין ז"ל שהסתלק. לשפה וללשון תפקיד מרכזי בקיומה של חברה אנושית, אצל השופט חשין תפיסה זו שימשה אבן פינה ומסד ליצירתו ולכתיבתו, הקורא את פסקי דינו וכתביו מזהה את חשיבות פיתוח השפה העברית, שגשוגה, העצמתה והגברתה כערך מרכזי. כמי שהיה מודע לחשיבותה של המילה הכתובה ליהט, עיסה, לש, את השפה העברית. והכל תוך שילוב של נשר ולטאה המשמשים להם בערבוביה.
את השופט חשין הכרתי כמו רוב המשפטנים וציבור עורכי הדין דרך פסקי דינו, עוד בהיותי סטודנט למשפטים כאשר מוריי היו מטילים עלינו לקרוא פסקי דין, היית מחפש את פסקי הדין בהם ישב השופט חשין ולהם הענקתי את זכות הבכורה, דרכו הציורית המיוחדת, ויכולתו להפיח חיים ולצבוע בצבעים ססגוניים את חד גוניות המשפט. לדידו המשפט הוא עולם עשיר תוסס, חי, יוצר. כאשר הוא ביקש לצייר את תפקידו של בית המשפט הוא דימה לאורגניזם חי: "יהיו מי שידמו פעילותו של בית משפט לפעילות מערבל ששני צינורות מוליכים אליו וצינור אחד יוצא ממנו. מוליכים אליו צינור הדין וצינור מערכת עובדתית ספציפית, המערבל מערבל והתוצר - הכרעת הדין - יוצא מן הצינור המוליך מן המערבל אל בעלי הדין ואל העולם בכללו. דימוי זה, לדעתנו שגוי הוא מעיקרו הן בבחינת המצוי והן בבחינת הרצוי. בית משפט אינו טכנאי העושה שימוש בשבלונות ובמסגרת וגוזר על פיהן צורות שונות. בית משפט אין הוא דוד מערבל. בית משפט הוא אורגניזם חי, רקמה חיה ונושמת שבכוחה לעבד דין הבא בה" [רע"א 6339/97 רוקר נ' סלמון]. בכדי להבין את המשמעות של 'אורגניזם חי' וכדי להבהיר את יחודיותה של מלאכת השיפוט הוא ביאר במקום אחר: "הזמן לובש במשפט פנים מפנים רבות ושונות...הכל זורם, אין אנו טובלים פעמים באותו הנהר, והמשפט כמערכת נורמות מבקשת להשתלב בחיים ולנתב את דרכם של בני אנוש, חייב להביא במניין את הזמן כגורם ראשון במעלה. הזמן הוא הממד הרבעי. כך בחיינו וכך במשפט" [בע"מ 377/05 פלוני ופלונית נ' ההורים הביולוגיים].
רק פעם אחת פגשתי את חשין ניצלתי את ההזדמנות שנקראה בדרכי ואף שוחחתי עמו. שיחה קצרה של כמה רגעים, בהם אדם עשוי לקנות את עולמו, ברגעים אלו מצאתי אדם חם, רגיש, שלמרות היעדר ההיכרות המוקדמת בינינו עצר עצמו והתפנה כדי לשוחח עם אדם שאינו מכיר. שאל לשמי וכשהשבתי אותו הזכיר לי מאמר שכתבתי. ביקשתי להיפגש עמו - והוא באדיבות רבה הותיר בידי הזמנה פתוחה.
לא פלא בעיני שעיתוי להסתלקותו של השופט חשין אירע בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפור, הנקראת שבת שובה מפני שמפטירין בה את ההפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" [הושע יד]. בה קורא הנביא לעם לתקן מעשיהם, ולשוב אל דרך הישר, ההפטרה נעה בין המתח שבין החטא שהאדם עובר לבין יכולתו לתן את מעשיו, "ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו" תפיסה זו של יכולתו של האדם להפוך מבעל חטאים לאיש שהאל אוהבו למרות שאינו ראוי לכך "אהבם נדבה" מצא לו דרך גם אל פסיקתו של השופט חשין כאשר הוא עומד באחת הפרשיות שהונחו בפניו ואשר עסקה ביכולת שיקומו של עבריין, "חברה נאורה ראוי לה כי תעשה כיכולתה וכמיטבה לשקם כל עבריין שהוא. עבריין -עבריין ודרך שיקומו שלו. שיקום שצלח הוא בחינת זה נהנה וזה נהנה. נהנה העבריין לשעבר שחייו נשתקמו, ונהנית החברה שעשתה טוב ומנעה רע נוסף [דנ"פ 9384/01 אל נאסארה נ' לשכת עורכי הדין].
הסתלקותו מאיתנו תותיר חלל עצום בקרב יודעי משפט, אוהבי דעת, וחפצי לשון, אולם דרכו של המשפטן ושל שופט היא כדרכו של רץ למרחקים במירוץ שליחים. ואם הזכרנו את הפטרת שובה נביא את הפסוק שאין לך ראוי ממנו לכבודו של השופט חשין "ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון" [מיכה ו, ז].
יהי זכרו ברוך.
אלישי בן-יצחק, עורך דין, מרצה במרכז האקדמי 'שערי משפט'