לוסי אהריש, צחי הלוי ושאלת הזהות

שאלת הזהות היהודית היא מרכיב מהותי כל כך בחינוך שלנו עד שלעתים אנחנו בכלל לא חושבים שצריך לדבר עליה. הרבנית שולמית בן שעיה חושבת שאנחנו חייבים, לפני שיהיה מאוחר מדי

חדשות כיפה הרבנית שולמית בן שעיה 04/11/18 09:05 כו בחשון התשעט

לוסי אהריש, צחי הלוי ושאלת הזהות
לוסי אהריש, צילום: צילום מסך מיוטיוב

אתם יכולים לעשות ניסוי (יחד איתי) להיכנס לכיתה בכל אולפנה סטנדרטית או תיכון דתי ולשאול אותם מה דעתם על הזוג שבתמונה. אפשר גם לשאול מה דעתם על החתונה המתוקשרת (והמעוצבת) לפני כחצי שנה של הכדורגלן סרג'י רוברטו וקורל סימנוביץ', הדוגמנית הישראלית. סביר להניח שהם יגידו הרבה דברים: "איזה זוג יפה"; "ראיתם את העיצוב???", ""איזה מאוהבים הם!" עם אינסוף סמיילים של לבבות וכן הלאה. אם תתעקשו ותשאלו אם משהו הפריע לכם בחתונות הללו, בסוף בסוף זה יגיע: "אה... אתה מתכוון לזה שהוא/היא לא יהודי???"

שאלת הזהות בכלל ושאלת הזהות היהודית בפרט היא מרכיב מהותי כל כך בחינוך שלנו עד שלעתים אנחנו בכלל לא חושבים שצריך לדבר עליה. אבל נישואי התערובת הללו בעת האחרונה ובעיקר האהדה שהם קיבלו בתקשורת מחייבת אותנו לעצירה להתבוננות מהם המסרים שעוברים אם נרצה ואם לאו לילדים ולתלמידים שלנו, ועד כמה השיח הפוסטמודרני מערער עד לכאב את אושיות היסוד שאנו כל כך מאמינים בהם.

תאמרו, אל תגזימו, תלמידנו איתנים מספיק באמונתם בשביל לא להתחתן עם גויים.

נכון.

מסכימה.

ברוב המקרים.

אבל יחד עם זאת בואו לא נשאל את עצמנו לא האם הם עלולים חלילה לכרות (מה שנקרא) ברית נישואין עם שאינו יהודי, אלא מהו יחסם לנישואים כאלה. האם הם מתחלחלים עד עמקי נשמתם מבחירתו של צחי הלוי להינשא לערביה ישראלית (כפי שהתחלחל בנאומו, בצדק, חבר הכנסת אורן חזן) או שהם אוחזים בטענת "איש באמונתו יחיה" הפוסט מודרנית (שהיא כמובן סילוף של הפסוק המדבר על הצדיק שיחיה באמונתו..) ומשמיעים אמירות בסגנון: "מה אכפת לך שהם מתחתנים – שיעשה מה שטוב לו..." וכן הלאה.

הזהות האנושית מורכבת מחלקים רבים: זהות אישית (שם, דימוי עצמי, משפחת המקור); זהות מגדרית, זהות לאומית, זהות דתית וכן הלאה. העידן הפוסטמודרני כחלק מהדקונסטרוקציה שבו, העצים עד לכאב את אובדן הזהות והאדרת הבחרנות האנושית. שום זהות כבר אינה מחייבת, האדם יכול להחליף את שמו, אמונתו או עמו, לעשות ניתוח פלסטי ולשנות את מראהו, ואף אם ירצה בכך לשנות את מינו. הכל תלוי לא באיזושהי אמת אבסולוטית כזאת או אחרת, אלא ברצונו הרגעי - החופשי מכל עול. כל אושיות היסוד המרכיבות את העצמי של האדם ניתנות לבחירה – או אם תרצו 'בחרנות'; הערך האבסולוטי – העליון שעל כולנו ליישר קו כלפיו – הוא מה "בא לי" כעת, ושום ערך אחרת לא יכול לעמוד בתחרות עם "ערך" הבחרנות הזה.

בעידן כזה משימתנו היא לחזק את אושיות היסוד שלנו, ביניהם זהותנו הלאומית, זהותנו הדתית וגם זהותנו המגדרית. נקודת המוצא היא כי שום דבר כבר לא "מובן מאליו", וכנגד הבחרנות חסרת הגבולות עלינו להפעיל משקל נגד של חינוך לערכים; לאמת; ולדבר על הדברים גם על אלה המובנים מאליהם.

ואם תרצו, האמת, שזה בדיוק בדיוק הנושא של פרשיות השבוע שלנו. "הביטו אל צור חוצבתם... אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" אומר ישעיה הנביא, הצור ממנו חוצבנו הוא אבותינו ואמותינו הקדושים, הם אלה שחוללו את אבני היסוד בזהות העברית – את היכולת להתנתק מעולם אלילי ולהבנות זהות ישראלית מקורית - אברהם מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר; מאברהם אבינו זה דרש מאמץ גדול עד כדי עשרה נסיונות שרק בסיומם התקבלה ההכרעה האלוקית כי הוא הוא הראוי להביא לעולם את האומה הישראלית. גם מאיתנו כבניו נדרש המאמץ הזה שבכל דור מקבל את הפנים הייחודיות לו. זהות –  כבר אמרנו??

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להב"ה ומרצה במכללת אורות