משעשע להיזכר איך הגיע אלי "מנועים קדימה", אלבומם השני של להקת אלגי'ר. באותם ימים הוא יצא לחנויות ו"קיטש" התנגן ללא הרף ברדיו ולא השאיר עלי רושם יוצא דופן. נשלחתי לאחת מחנויות הדיסקים הירושלמיות האגדיות כדי לקנות למישהו דיסק במתנה- טעות פטאלית כי לצאת עם דיסק אחד בלבד מחנות דיסקים זה דבר שטרם קרה במחוזותיי- ומאחר וזו חנות שאני מקפידה להפליא את מוכריה בטעמי המוזיקלי, ראיתי את אלג'יר והמהמתי לעצמי לאמור: "המממ. כתבו על האלבום הזה הרבה. שניים מחבריי הלהקה ניסו להתאבד במהלך שבע שנות העבודה על הדיסק הזה, הוא חייב להיות טוב." שלפתי את כרטיס האשראי וחיכיתי לאלג'יראים שירשימו אותי.
הה, כמה תמימה הייתי, כה ברה. לא שהם לא הרשימוני, אמתכם הקשה להתרשמות. הם פשוט, איך לומר, הפעימוני כליל, גרמו לי צמרמרים, נכנסו לי לקישקעס וסחטוהם סַחוֹט היטב, ועוד שלל סופרלטיבי התפעלות.
ואם להיות קצת יותר ספציפית, "האדמה תיפתח", הרצועה הראשונה, דחפה אותי הישר לאווירה הנכונה: קצת אפילה, גיטרות מנסרות משהו שנשמע כמו תפילה ואפילו ניחוחות רוק פרוגרסיבי (ואל לי להתכחש שפעם הייתי חובבת פרוג רוק מן המניין) שנקרעים עם הקול הדק של אביב גדג'. אחרי זה כבר ישבתי ליד המערכת וזנחתי את שאר עיסוקיי. האלגי'ראים האלה עשו לי בלגן שלם בבטן. הם ניגנו את החיים שלי והשקיעו את הנשמה בלעשות את זה.
הופתעתי לשמוע את "ירח במזל עקרב", שמבוסס על "סדר העבודה" של תפילת יום כיפור ומארח את החזן מיכאל רפאל הלוי (ששר גם את "פעמוני המאה", שיר שנכתב בתקופת פעמוני היובל וכולל בעיקר תאורי הרס של ערים מרכזיות בארץ) ושאר ארמוזים של טקסטים יהודיים ("כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד ואי אפשר שלא ליפול…" מתוך דם על הים) עד ששמעתי את הסיפור של אביב גדג' וגבריאל בלחסן (הסולן והגיטריסט) שגדלו יחד במושב המסורתי-דתי תלמי אליהו וניגנו יחד מילדות (כשברקע מנגן שלום גד, אחיו הגדול של גדג' ורב-אמן בפני עצמו, עם "פונץ'"), הוחתמו על ידי "הד ארצי" והוציאו בגילאי 17 ו- 18 את אלבומם הראשון, "נאמנות ותשוקה" יחד עם חברם דביר לביא (שבינתיים נטש) ובהפקת אסף שריג (מ"איפה הילד") . מרוב חשש להיחשב מיינסטרימיים יתר על המידה הם מילאו אותו בשיריהם הפחות קומוניקטיביים, ובכל זאת יצאה תחת ידם יצירת מופת. צירי הלידה הקשים של "מנועים קדימה" עברו על גדג' ובלחסן באי-אילו תלאות שכללו מעבר לעיר הגדולה, חודשיים בישיבה חרדית, התייתמותו של גדג' מאביו ואחרי כן מאימו, נסיונות התאבדות שלו ושל בלחסן ואשפוזים אין ספור באברבנאל, עד שהגיח לאוויר העולם האלבום המופלא הזה.
בניגוד לנטיה הפושה בקרב זמרינו להתייחס לאלבום כאל אסופת שירים אקראית ולא כאל יצירה שלמה שמאגדת שירים הקשורים זה לזה, "מנועים קדימה" מגובש מאוד ומקשה על המאזין להסתדר רק עם שיר אחד. מעבר לכך שישנם שירים המתכתבים זה עם זה ("זיקוקים" הוא מעין המשך ל"הביאו את הנגרים" ו"בתוך הצינורות" מסתיים במספר שורות מתוך "דם על הים"), קשה שלא להיסחף לתוך ההתפתחות מ"האדמה תיפתח" ועד ל"זיקוקים", שחותם את האלבום בפאתוס ראוי.
האלג'יראים כבר עובדים על האלבום הבא שלהם, אבל לא במהרה תישכח השפעתו של "מנועים קדימה" עלי ועל המוזיקה הישראלית, שחיכתה בדיוק למשהו כזה, שישפוך עליה מים קרים, ינער אותה ויצעק לה באוזן להתעורר. לא יודעת מה איתה, אני מחכה בקוצר רוח.
אלג'יר, "מנועים קדימה", בארבי רקורדס, הד ארצי