כשהיינו קטנים, יותר מכל החגים אהבנו את חנוכה. לא רק הסופגניות בריבת התות (מי ידע אז טעמה של ריבת חלב מהי?) וסיפורי הגבורה של החשמונאים שבו את ליבנו, אלא המנהג החביב של חלוקת מתנות. ואצלנו, כך היה נהוג, מקבלים מתנה בכל יום מימות החנוכה. "שונא מתנות יחיה", אמרו חז"לינו? אז אמרו. ממילא כולם מתים בסוף.
עם השנים, הלך המנהג והצטמצם לכדי מתנה אחת או שתיים בחנוכה גבה-גלי במיוחד, על כן צפיתי להרבה מהמלבן העטוף שקיבלתי בחג החנוכה החולף מאימי הורתי. "אני לא יודעת למה טרחתי לעטוף", היא אמרה. "ברור לך מה זה". ואכן, משאת נפשי מאז יצא לאור נח לו שם, "כעפעפיי שחר" של הרב סבתו.
אל כתיבתו של הרב סבתו התוודעתי כשהגיע לידי "אמת מארץ תצמח" וללא כל אזהרה שלח אותי לעולם אחר ולשפה אחרת, שבקריאה ראשונה עלולה להיתפס כמתיימרת להיות עגנונית ובקריאה שניה מובנת יותר כשפתו הטבעית, הקולחת, של סבתו עצמו. אחרי כן הגיע "תיאום כוונות" הקשה שפרץ לתודעה הלא-רק-דוסית אחרי צאת הסרט, והמשפט השגור "הספר יותר טוב מהסרט" הוא אנדרסטייטמנט (איך אומרים אנדרסטייטמנט בעברית?!) במקרה דנן, שכן הסרט עושה עוול של ממש לשפתו הנדירה והכה מדוברת של סבתו, למדרשים המשובצים, אפילו לשמות הגיבורים, ומשתמש רק ברעיון הבסיסי ביותר מתוך עלילת הספר.
אחר הדברים האלה הגיע לפני זמן-מה הרב סבתו למקומותינו והקריא קטעים מתוך "כעפעפיי שחר" שהיה אז בשלבי סיום מתקדמים. הקטעים היו אודות עזרא סימן טוב נעים ההליכות, החי בשכונת מחנה יהודה בין אוהביו ומאיר פנים לכל הדמויות הסובבות אותו (והן רבות ומגוונות, החל בחברו הכנר העיוור, דרך גיסו הדוקטור המלומד ועובר אורח ברסלבר וכלה בסופר מסתורי).
מאז עברו עלי ימיי בציפייה לצאת הספר עד שהגיע חנוכה ועימו "כעפעפיי שחר". עזרא סימן טוב נותר במקומו- עודנו מסתובב בסמטאות השוק, מתגעגע לביתו שנעלמה באורח כלשהו ומנסה להתגבר על טראומת עבר שפרטיה מתגלים רק לקראת הסוף, מתמודד עם השתלטות העולם החדש על השכונה המוכרת לו ולא חדל מללמוד תורה ולהגות בה.
דומני שכאן גם נקודת התורפה של הספר: מרוב הגיגי תורה, שירי פייטנים ושיעורים מפי חכמי בית הכנסת "זהרי חמה", חוששני שאותם אלה שקנו את הספר בעקבות חיבתם ל"תיאום כוונות" ילכו לאיבוד ויאלצו להניח את הספר מדי פעם ולנשום עמוק מאוד לפני שהם חוזרים אליו.
עם זאת, נהג סבתו בחכמה כשהוסיף לגיבורו הטוב עד אימה את המכאוב, את ביתו הסוררת ואת דילמת העבר המטרידה אותו, מה גם שהדמויות המקיפות אותו מביאות משב רוח קומי לעיתים, ומי שמחפש את האותנטיות הירושלמית ימצאנה בכמויות בלתי נדלות בספר. גם המתענגים על המשלב הלשוני של הרב סבתו יהנו רבות, בפרט אם יש להם יד ורגל בשירת ימי הביניים. הסיפור, בסופו של דבר, הוא סיפור פשוט המתובל בטוב טעם בכל אלה. מתאים בדיוק כמתנת חנוכה, גם כשפסח כבר מתקרב.
"כעפעפי שחר"- הרב חיים סבתו, 167 עמ' בכריכה רכה, הוצאת ידיעות אחרונות.