אבל אלו לא הקריטריונם היחידיים: למעשה, בגלל שהחברות מתחרות על כחו הקנייה שלי, מותר לי גם לדרוש מהם אחריות ציבורים לאופן בו הם משווקים את המוצרים שלהם. הפרסום שלך פוגע בי? אני לא קונה ממך. וזה סופר לגיטימי, זו זכותי מתוקף עקרונות השוק החופשי. אם החברה תראה שהחרם שלי לא גורע מהמכירות שלה, זכותה מתוקף אותם העקרונות המקנים לי את היכולת להחרים אותה להתעלם ממני ולהמשיך בפרסום כאוות נפשה.
חרם צרכנים הוא דבר מותר ולגיטימי והוא חלק מזכויות האזרח במדינה דמוקרטיות.
תנובה
לכאורה, דעתו של מנהל בתנובה היא לא מדיניות החברה.
זכותו (הדמוקרטית) של מנכ"ל תנובה להחזיק באיזו דעה שיחפוץ. בנוסף על כך, אם נוצר לחץ צרכני על תנובה בגלל דיעותיו של המנכ"ל, וכתוצאה מכך הוא מפוטר, יוצא שאותה קבוצה פגעה בזכויות אזרח לגיטימיות: אזרח איבד את מקום עבודתו בשל דיעותיו הפוליטיות.
תקשורת
על פניו, התקשורת היא אחד מכלי הדמוקרטיה החיוניים ביותר: היא אחד מהביטויים לחופש הביטוי, והיא זו המוציא לפועל את זכותו של האזרח למידע ומקנה לו את היכולת לגבש דעה באשר לסובב אותו, ובכך בעצם מעניקה משמעות ליכולת הבחירה שלו.
אך מה קורה כשהתקשורת מועלת בתפקידה, או לייתר דיוק מנתבת אותו לאפיקים אשר אינם משרתים את הדמוקרטיה? מה קורה כשהאינטרס המנחה את התקשורת אינו בירור והקניית העובדות לאשורן לצרכן, אלא שיקולים של רייטינג ואחוזי מכירה? מה קורה כשהתקשורת הופכת לעוד מוצר צריכה, בדיוק כמו מילקי וג'ינס?
במקרה דנן, נראה כי התקשורת השתמשה ביכולתיה שלא לטובת הצרכן- ושלא לטובת הדמוקרטיה, שהרי מה לכלל האומה ולדעותיו האישיות של מנכ"ל תנובה בנושאים פוליטיים? כיצד משפר הדבר בכהו זה את יכולתו של האזרח להגיע לכלל הכרעה בנושאים המשמעותיים לחייו?
אילו הייתה דעתו האישית של מנכ"ל תנובה משפיע על מדיניות החברה- היה זה פריט מידע משמעותי, אך מסתבר שלא כן הדבר.
יותר מכך: בעצם העלאת הנושא לשיח הציבורי נוצר נזק. כשצרכן התקשורת מופצץ ללא הרף במידע חסר ערך בעבורו כאזרח, נפגעת יכולתו לפעול בשיקול דעת מכיוון שאין הוא מסוגל לברור את פריטי המידע החיוניים לו, וקשה לו הרבה יותר לבנות תמונה ברורה של המתרחש.
מילא, ניתן לומר כי התקשורת אינה סטרילית: יש לה תפקידים נוספים חוץ מאשר הזרמת מידע יבש, אולי אף ניתן לומר כי חלק ממימוש חופש הביטוי הוא היכולת להזרים מידע חסר תועלת. אך מה קורה כשהתקשורת, מתוך יומרה לממש את חופש הביטוי, פוגעת באושיות הדמוקרטיה: פוגעת באזרח שדעתו האישית נחשפה בנסיבות שייתכן ופגעו בו (ללא קשר אם רצה בכך או לא), ופוגעת בצרכן שנחשף למידע חסר ערך?
את השאלה הנ"ל יש להרחיב: מה אומרת לנו דוגמא זו באשר לחופש הביטוי? האם חופש הביטוי, בכל הקשרו לתקשורת המונים, היא זכות טוטאלית, או שמא יש להטיל עליה מגבלות נוספות. כידוע, ישנם חוקים המגבילים את כוחה של התקשורת בסוגיות כגון צנעת הפרט, הוצאת דיבה וכד', אך האם ישנם חוקים העוסקים בסטנדרטים אתיים מינימליים השומרים על כך שהתקשורת אמנם תחזק את הדמוקרטיה ותשמור על חיוניותה, או שמא תגרום לטשטוש ובלבול שיערערו את יכולתו של האזרח להגיע לשיקול דעת צלול, ותערער את הדמוקרטיה?
כאנקדוטה אחרונה- סופר לי פעם על זוג שעלה מארה"ב, ועדיין קיבל עיתונים באנגלית. לאחר זמן מה הם ביטלו את המנוי. כשנשאלו מדוע, ענו כי העיתון כתב מאמרים שהציגו עובדות מסולפות על ישראל, ולא רצו להמשיך ולקרוא אותו. אך הוסיפו ואמרו: מילא אם היו נכתבים דברים מסולפים על ישראל, אך אם אנו יודעים שעל ישראל כתב שקרים, מה מונע ממנו לכתוב דברים מעוותים לא פחות בכל כתבה אחרת?
בואו נהיה צרכנים ואזרחים נבנים יותר, ונברור את המידע אותו אנו צורכים.
צח.