בדף שקיבלתי עם הדיסק נכתב- "באלבום החדש שלו, שמוליק אינדיג חוזר הביתה- חוזר למקורות, חוזר ליצירת מוסיקה אישית, בדיסק שכולו מופק ומעובד על ידו. בגיל 23 מוציא אינדיג דיסק שני(!!)..",
ובשני סימני הקריאה הללו אני רוצה לעצור רגע ולשתף אתכם הקוראים בהרהוריי תוך כדי שמיעת הדיסק.
יש סיכון מסוים בלשמוע אמנים מתחילים, אי הידיעה לפני ש'גורלו של האמן' נחרץ באוזני הקהל (כמה דרמטי) מפתיעה. לפעמים אפילו את האמן עצמו.
שמוליק אינדיג הוא יוצר בתחילת תחילת דרכו, אחרי שמיעות חוזרות ונשנות של הדיסק השני (!!) שלו אני אעז ואומר שהוא בוסר.
הטקסטים ברובם מהמקורות (שיר השירים, תפילת שחרית) כך שמבחינה זו הוא מכוסה. הקול שלו לא מרטיט לבבות אבל יש גם זמרים ממלאי אמפיתיאטראות בקיסריה למיניהם שגם מהקול שלהם נדמה שאי אפשר לעשות כסף ובכל זאת. העיבודים חביבים פלוס, ניכרת השקעה במגוון יחסי של כלי נגינה (בוזוקי, חלילי צד, מפוחיות), אבל הלחנים.. הלחנים..
אינדיג מתקשה להמריא עם הלחנים שלו עצמו. לא אגזים אם אמשיל את המשקל והאקורדים לפזמונסניף השנתי המתקיים בתנועת הנוער סמוך למקום מגוריכם.
ובמה זה מתבטא? אם מצאנו שני אקורדים משתלבים, למי אכפת אם המילים נכנסות בהם בדיוק או נמרחות על פני חצי שיר רק מפני שהאקורד טרם התחלף? ומי בכלל שם לב אם המנגינה משרתת את המילים והלך רוחן?
כמעט בכל שיר טוב ניתן למצוא, קצת אחרי שקולטים לאן הרוח בשיר נושבת, מעין וריאנט על המנגינה הקיימת, איזה אלתור מכוון שגורם לשיר להתרומם והופך אותו משיר מעיק שחוזר על עצמו לשיר טוב ומרגש. ומפתיע. אצל אינדיג אין את זה, כמעט באף שיר. מקסימום עלייה בחצי טון. כל השירים באותו מקצב, באותו חוסר התרוממות, באותה אינטונציה משעממת, באותו שיר שאולי היה עובר את פיזמונסניף אך לא את סף מדף הדיסקים של המאזין הממוצע.
דיסק שני זה הרבה מאוד בגיל 23. הייתי ממליצה לאינדיג לא להכנס ללחץ של הספק דיסקים (ואיך אני יודעת שיש לחץ?)-(!!), ולצאת לשמוע קצת מוזיקה במקומות שבהם ריגוש הוא ריגוש, במקומות שבהם מצליחים להתרגש מלחן של "אם אשכחך ירושלים", כמו שהוא מנסה ברצועה מספר 13, וחוץ מכמה אלתורי בוזוקי- הוא לא כל כך מצליח.
סקירה קצרה של השירים בדיסק-
שיר מספר 1- "שירו לה'" (תהלים קמ"ט)- התחלה חביבה, קצבית ומבשרת טובות, אלא שלאחר שהשיר חוזר על עצמו זה מתחיל לעייף. העיבוד, בעיקר כלי הנשיפה, מצליחים מעט לכפר על כך ולהכניס חיים במילים כך ש"בני ציון יגילו במלכם" נשמע כאילו זה קרה באמת.
שיר מספר 2- "הנך יפה" (שיר השירים)- אותו קצב כמו בשיר הראשון, טיפה רגוע יותר מבחינת כלי נגינה, שיר פזמונסניף משמח קלאסי. ההורים היו מאושרים לשמוע את הילד שלהם שר את השיר הנחמד הזה מול כל השכונה. הרעייה היתה שמחה קצת פחות מחוסר הרומנטיקה בשיר, אף על פי המילים שכל כך מבקשות את זה.
שיר מספר 3- "ומרדכי יצא" (מגילת אסתר)- כן כן, אותו מקצב, אקורדים טיפה מינוריים יותר, סינטיסייזר מורגש מאוד, אך יש תקווה מסויימת כשהמילים "ליהודים היתה אורה ושמחה" מגיעות בזמן, ובאינטונציה המתאימה להן.
שיר מספר 4- "מוסיקה"- כאן אינדיג מספר את סיפורו האישי- כיצד השתנו חייו, כיצד הוא התחבר מחדש לאל. אין לי מילים מלבד שיר פזמונסניף קלאסי- הן מבחינת הלחן, והן מבחינת המילים המחורזות להפליא ("האחרון אף לרגע לא חשב / שהמפגש הזה ישנה את חייו").
שיר מספר 5- "שחורה אני" (שיר השירים)- שיר שקט, מתחיל בנגינת פסנתר שמוסיפה יופי להלך הרוח הנוגה והעדין בשיר, ומוסיפה נופך לעצב הנשזר במילים- "כרמי שלי לא נטרתי".
שיר מספר 6- "כתונת הפסים" (בראשית)- שיר קצבי, לא ברור מדוע, עיבוד רגיל לאינדיג, אקורדים רגילים וכיו"ב.
שיר מספר 7- "חלום פרעה" (בראשית)- שיר רגוע ומייגע, בעיקר עקב חוסר התאמה בין המילים למנגינה. המילים נמרחות על פני תיבות שלמות, מה שמקשה מאוד על המאזין להשאר עירני ובעל רצון להשאיר את השיר להתנגן עד תומו.
שיר מספר 8- "תורי הזהב" (שיר השירים)- מקצב שלושה רבעים מפתיע, ניתן לומר שזה השיר הכי מעניין ומושקע-מחשבה בדיסק, כלי הקשה חליל צד ודומיהם הופכים את השיר לקליל וחמוד.
שיר מספר 9- "געגועים לאדמת הקודש"- מילותיו של ריה"ל- "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". השיר אמנם חוזר על עצמו (כלומר- מולחן במבנה של בית-פזמון-בית-פזמון אף על פי שאין פה "בית-פזמון", ולכן זה מונע ממנו להתרומם) אבל סך הכל מעובד בכובד הראש הראוי למילים כמו "איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב". המשפטים האחרונים בשיר מולחנים בוריאציה קצת אחרת. אמנם לא מפתיע מספיק, אבל גם זה משהו.
שיר מספר 10- "בתפארה" (אדון עולם)- שיר-אינדיג-קלאסי. אותו מקצב, אותה אינטונציה, קצת יותר גיטרות חשמליות, אבל זה אותו אפקט שמתקבל.
שיר מספר 11- "מודה אני"- זהו השיר הראשון שאותו הלחין אינדיג בפתיחת דרכו החדשה, וניתן לציין שהשיר הזה מספק. חוזר על עצמו בצורה, לראשונה, מצויינת- פסנתר בהתחלה ולאט לאט העיבוד מתפתח ונוספים כלים וקולות. השיר מרגש ומעניק משמעות למילים.
שיר מספר 12- "קול דודי" (שיר השירים)- קצבי, חביב, ניכרת השתפרות אצל אינדיג לאורך הדיסק, והשיר הזה, על אף החזרות שבו מצליח לצאת מהשבלוניות שלכאורה מיועדת לו לאור השירים הקודמים בדיסק.
שיר מספר 13- "אם אשכחך"- שיר שקט המתיימר להיות קצבי, לא ברור מה הקשר בין המנגינה הזו למילים המשמעותיות כל כך, ויוצר שאלה גדולה לגבי כל אותם אמנים דתיים המתעקשים להלחין מהמקורות ובסופו של דבר נדמה כאילו המילים נבחרו בצורה אקראית לחלוטין. השיר ניחן בעיקר בחוסר זהות.
שיר מספר 14- "שיר חדש" (תהלים)- נדמה שאינדיג מבשל לנו סיומת קצבית ונאה. ולמרות שהוא לא זונח את הטון המונוטוני החוזר על עצמו כמעט בכל הדיסק, העיבוד מוצלח (כלי נשיפה מורגשים במיוחד), כך שזו בהחלט יכולה להיות סיומת מכובדת לדיסק.
המילים "בעל פוטנציאל" מתפרשות על פי רוב כהתחמקות ממתן ביקורת שלילית נוקבת, ולא כך הדבר כאן.
לומר שהדיסק השני (!!) של שמוליק אינדיג הוא "בעל פוטנציאל" זה כמו לומר שהכל כבר שם, ניכר מהדיסק (במיוחד מהרצועות האחרונות שבו) שהכשרון, בעיקר העיבודי, קיים. הרבה מאוד, הרבה מדי שירים בדיסק נראים כמו סקיצות ראשונות והתחלתיות למשהו שיכול להתפתח כשיר סביר פלוס, אלא שבהרבה מקרים זה לא קורה כאן, ולכן הדיסק הוא 'בעל פוטנציאל' בלבד.
מביקורות ניתן רק להתקדם, ולכן המלצתי לאינדיג היא לשתף קצת אמנים מנוסים בתהליך היצירה שלו, ולנסות להפיק מכל שיר את מה שמיוחד לו, ורק לו, כי כרגע, עם כל החזרות והדמיון הרב בין השירים, הדיסק הזה הוא בעיקר מייגע.
שמוליק אינדיג- "חוזר הביתה". כל המילים והלחנים- שמוליק אינדיג. הפקה מוזיקלית והפקה בפועל- שמוליק אינדיג.
באדיבות פרסומי ניסא.