על הסרט 'אמא של שבת' של ענבר נמדר
לפני ארבע שנים פרסמתי מאמר ביקורתי בבמה זו על סרטי הגמר של בוגרי מעלה בשנת 2001. טענתי אז, שבמרבית הסרטים העלילתיים באותה שנה חזר על עצמו 'מוטיב הדוס המעצבן'. הדוסים שהופיעו באותם סרטים, היו לטעמי, אדוקים מידי, אטומים, וחסרי רגישות והבנה לסביבתם הקרובה. בסרט אחד היה זה בחור ישיבה שבז לרגשותיה של הבחורה עמה נפגש, ובמקום להתייחס לדבריה ציטט לה רבנים. בסרט אחר היה זה אברך שגילה אטימות למצוקת העקרות של אשתו וחוסר התלהבות מהשירים שכתבה ומהאוכל שהכינה. קוננתי אז, שגם בסרט 'ההסדר' של יוסי סידר, מוצג בחור הישיבה, 'העילוי', כדמות קנאית ומקוממת. בארבע השנים האחרונות זכיתי לצפות בהנאה מרובה, בסרטים רבים נוספים מבית היוצר של מעלה. סרטי הגמר נעשו מגוונים יותר, הצפייה הביקורתית שלי נעשתה בוגרת יותר, ומורכבת יותר, ובכל זאת, בסתר לבי המשכתי לחכות לסרט שתופיע בו דמות אוטנטית ולא פלקטית של בחור ישיבה. (במידה מסוימת, בשני סרטים שהופקו בשנים אלו – 'אליוקים' של מירי בוקר, ו'קצת אחרת' של רחלי שיינפלד-גדות - הופיעו דמויות מורכבות כאלו, של בחורי ישיבה, אבל בשניהם היו אלו בחורי ישיבה חרדיים). והנה, השנה, יצא לאור סרטה המצוין של ענבר נמדר, 'אימא של שבת', וסיפק לי את מבוקשי. הסרט מציג שלוש אחיות בשנות העשרים לחייהן שמגיעות 'לעשות שבת' אצל אימן האלמנה. הבת הבכורה היא שדרנית רדיו, רווקה, כבר לא ממש דתייה. השנייה דתית בורגנית שעומדת ללדת בכל רגע, והצעירה, רחלי, שנשואה לדודי, אברך שתורתו אומנותו, כמהה לילד אבל עודנה עקרה. אמנם הסרט הוא בעיקר סרט נשים שמציג התמודדות שונה של כל אחת מהנשים עם נשיותה ואימהותה, אבל 'על הדרך' הוא מזמן הצצה גם למערכת היחסים הטעונה בין האם הבורגנית לזוג החרדלי הצעיר, טעימה מהזוגיות החרד"לית, והכרות עם דמות אותנטית של בחור ישיבה.
דודי, בעלה האברך של רחלי, הוא דוס לכל דבר. כשהוא מעביר יד מלטפת על הגמרא שלו, ומחליק את הדפים במבט מאוהב, אנחנו חווים, (וגם זה סוג של הישג קולנועי), משהו מאהבת התורה שלו. אבל, למרבה הפלא, למרות שדודי הוא דוס אמיתי, מסתבר שהוא גם בן אדם. הוא משדר עדינות מלאכית, הוא מרבה לחייך, והוא אפילו מגלה רגישות למצוקותיה של אשתו. למרות שהוא מתעקש, לפחות בתחילת הסרט, שלא לקבל סיוע כספי מחמותו מחשש שתתערב לו בחיים, הוא מנסה להתחבב עליה ולא נרתע מהיחס העוין שהיא מעניקה לו ולאשתו. הוא לא כועס עליה כשהיא לא דואגת להשאיר לו אור בסלון כדי שיוכל ללמוד בליל שבת עד שעה מאוחרת, הוא רק מתאכזב, ומחליט לקום מוקדם בבוקר כדי ללמוד. בסוף הסרט, הוא נאות בסופו של דבר גם לקבל כסף מחמותו, לאחר שהיא מפצירה בו לזכות אותה בלימוד התורה שלו. לרחלי, אשתו של דודי קשה עם עקרותה. היא גם מתעמתת עם אימה ומתגעגעת לאביה. דודי לא מתעלם מרגשותיה של אשתו. כשהוא פוגש אותה לאחר מספר שעות בהן לא התראו, הוא מתעניין בשלומה, מפתיע אותה בצ'ופר מתוק, ולראשונה מאז העימות עם אמה מצליח להעלות על פניה חיוך רחב. לאורך הסרט אנחנו גם מתוודעים לצניעות שמאפיינת את הזוג החרדלי. הצניעות באה לידי ביטוי הן באורח החיים הפשוט של בני הזוג, (נוסעים באוטובוס, לובשים בגדים שהאם מגדירה כ'שמטס'), והן במערכת היחסים ביניהם, כשהם מבטאים את אהבתם זה לזו בחיוכים ובמבטים ביישניים. דודי כמובן אינו מושלם. הוא מגלה חוסר טקט, (שמאפיינת לעתים בחורי ישיבה), כשבסעודת שבת, מול אישה שכריסה בין שיניה, הוא בוחר לצטט דווקא את המשנה על עבירות שבגינן נשים מתות בשעת לידתן.... אבל, בשורה התחתונה, דמותו של דודי היא דמות של תלמיד חכם שרוח הבריות נוחה הימנו. חרף היותו בחור ישיבה שמעיניו בעולמה של תורה, הוא מצליח להתחבב על בני המשפחה הבורגנים של אשתו. בניגוד למרבית הדמויות התורניות בסרטי הבוגרים של 'מעלה', בסרט של נמדר אנחנו מגלים שבחור ישיבה יכול להיות גם אנושי ואמפתי. לא לחינם הגדיר הרב מרדכי ורדי ראש מגמת התסריטאות של מעלה את 'אימא של שבת', כסרט החרד"לי הראשון של בית הספר. אחרי לא מעט סרטי 'מעלה' שתיארו את הוויית העולם הדתי בשנים האחרונות, זוכה גם התת-מגזר הזה להתייחסות קולנועית אותנטית.