דברה מסינג ודרמוט מלרוני הם שני שחקנים מוערכים ב"תעשייה" ההוליוודית. מסינג למסך הקטן, ומלרוני למסך הגדול. שניהם זכורים לצופה הישראלי בעיקר בזכות הדמויות שבאמצעותן פרצו: מסינג גילמה את 'גרייס' ב"וויל וגרייס" השנונה, ומלרוני (המוכר יותר בפרצופו מאשר בשמו) נכנס בקלילות ובחן לתפקיד משנה לצידה של ג'וליה רוברטס ב"החתונה של החבר שלי" הזכור לטוב משנת 97'.
אם כן; בשל אהדתי לשחקנים על סמך עבודותיהם הקודמות ובשל ההבטחה הכרוכה בדמיון ל"חתונה של החבר שלי" בחרתי במודע להיכנס לסרט "הדייט שלי לחתונה" (עזרה בהתלבטות העובדה שהאופציה השנייה שעמדה בפניי הייתה "בוב ספוג").
קייט (דברה מסינג) היא אישה בשנות השלושים לחייה. היא רווקה, היא שטוחה , והיא מוזמנת לחתונה של אחותה הצעירה. שמחה וששון לכל שושבין בלון. אממה? בחתונה ינכח גם האקס, עובדה שמכניסה את דברתנו לחרדה הלא ברורה שעיקרה: מאז-שנפרדנו-אני-לבד-על-גופתי-הקרה-שאתן-לו-להנות-מהספק. מונעת ע"י אותה חרדה היא שולפת מ"דפי זהב" לא פחות, את ניק (דרמונט מלרוני) אשר בזמנו החופשי עוסק במקצוע העתיק בעולם , לגלם את בן-זוגה, לחתונה ובכלל.
פסיכולוג, תודה ששאלתם.
הסרט מתחיל במיטב המסורת: אנו 'תופסים' את הרווקה הנויירוטית שלנו במהלכן של הכנות קדחתניות ל"חתונה" כלשהי, במהלכן של 5 הדקות' של האקספוזיציה ינסו לדחוף לנו כמה שיותר נתונים בוני-דמות; היא רווקה נאה באמצע משהו הנראה כהתמוטטות עצבים בשל משהו ספציפי שמטריד אותה (ויחשף בשתי הדק' הראשונות של הסרט), היא פשלנית, גמלונית, נבוכה בקלות ו-בסצנות הבאות כבר נתאהב בה עד כלות.
מספיק בשביל לרצות שהדמות הראשית (אותה נזהה ברגע הראשון שתפציע ע"פ כמויות בלתי נדלות של סקס-אפיל ולא מעט גוד-לוקינג'נס) תתאהב בה גם. כי למה שרק אנחנו?
זהו, בכמה משפטים, השטאנץ של "קומדיות רומנטיות".
הנעימות כולן במקום, קלוז אפים בשפע והסצנות מהירות מספיק בשביל שלא נשתעמם.
עד כאן מתחיל ונגמר הדמיון ל"חתונה של החבר שלי".
מכאן והלאה מתחיל לו סרט גרוע במיוחד שמעמיד במבוכה את סרט הבגרות שלי ("גברים בשחור (וצהוב זוהר)". סרט משובח ביותר, ואני לא אומרת את זה רק כי אני משוחדת על שורשי שערותי).
חטאה הגדול ביותר של התסריטאית- שאפילו לא שווה שאנבור למצא את שמה, אפילו נרחיק ונקרא לה מתילדה- חטאה הגדול של מתילדה, אם כן, הוא הסתמכותה על כל המניירות הקטנות שהופכים קומדיה רומנטית לקומדיה רומנטית, תוך כדי הזנחה ברורה של הדמויות שלה.
בניגוד מוחלט ל'גרייס', אם אקרא לדמותה של 'קייט' חסרת אופי- אעשה עמה רק טוב.
קשה לאפיין דמות לא ברורה; היא לא מצחיקה, אבל לא מביעה רצינות תהומית, ברגעים מסויימים אתה מוכן להשבע שהיא חכמה בדיוק כמו הצ'ופ'ציק של שרוך הנעל שבסנדל של אחותך וברגע אחר.. ובכן, ברגע אחר.. היא עדיין טפשה כמו הצ'ופ'ציק של שרוך הנעל שבסנדל של אחותך. ואין מדובר בטפשה באופן המעניין, סטייל ג'ואי/פיבי מ"חברים", קייט פשוט אינה מעניינת!
ואם בדמות אחת ראשית חטאנו- דיינו, אבל בדמות ראשית שנייה? בכשרון רב הוציאה מתילדה את למלרוני את כל הסקס מהאפיל. הדמות שבנתה למלרוני מרגשת כמו שערות שבורות בגומייה.
כל זכר לעבודה הנהדרת של מלרוני לצד רוברטס התמוססה לביובי זכרוני השחוק-גם-כך, ועתה נותר לי רק זכרון דמותו המייגעת לוחש לאותה הקייט משפטים-בוני-בטחון-עאלק בקול קר ומכאני, היישר לתוך עור התוף של העָגָלה.
יש שיאמרו (ואני ביניהם) שחטא בלתי נסלח אחר וחשוב לו פחות שייך לבמאית; הקלוז אפים שלה חשפו צדדים בשחקנים שאהבנו, צדדים שהיינו מעדיפים להסתיר; בלתי אפשרי היה שלא להבחין בחריש העמוק שטבע הזמן בפניו היפות של מלרוני מאז ה"חתונה של", אבל מייד נפנף הוא את שיערו החיוני ומלא הברק לעברינו והפך את העניין כולו לנסלח. למסינג, מאידך, לא היה הרבה שיער לנפנף, שיער בריא בכל אופן, ונותרנו עם אפה המצחיק; משולש שווה צלעות מושלם. (פינוקיו, פינוקיו, חכה לי).
הסרט מתמיד בעקשנותו שלא להראות שום זכר לבאק-אפ-סטורי, משום סוג שהוא. מישהו שם התעקש להשאיר את זה מאוד פשוט: תביאו בחורה, תביאו בחור, בואו נפגיש אותם בדרכים מאוד לא סטנדרטיות, נשלב הרבה הומור בתסריט נערבב הכל ו-איכשהו הם יתאהבו ! היי, אם כבר בזבזנו את כל המקוריות שלנו על הקונספט המוביל הזה, בואו נצא להפסקת עשר. *קאאאאט*!
אפילו רגע ההתאהבות אינו כה ברור, ורק מכתוביות-העדכון שבסוף הסרט (כן, הרגע בו עוצרים את הדמות מעיסוקיה על מנת לספר לנו מה קורה איתה לאחר עזיבתנו את האולם) מכריזות באותיות שמחות כי "ניק (דרמונט) עזב את המקצוע בשביל קייט (דברה)". דההי! אם הוא עזב מקצוע כל כך *מכובד* ומכניס, כנראה שהוא ב א מ ת מאוהב.
אירוניה שאין להתעלם ממנה היא התזמון שבו התרסק עלינו הסרט הזה: חג המצות.
יותר משהסרט ראוי לעמוד תחת קטגוריה של "קומדיה רומנטית", ראוי הוא לשמש כמצה: גם הוא שטוח, מלא חורים ומשביע מהר.אבל בניגוד אליה את המצה הזאת אנחנו ממש, אבל ממש, לא חייבים לבלוע.