"...מייקל טילפן לי ושאל 'מה קורה?' אמרתי לו ששמי דורית ולא קורה כלום. הקליטה היתה גרועה, כי יש לי טלפון נייד והבטריה שלו היתה כמעט ריקה." (מתוך "חוקי הטבע", עמ' 185)
וידוי: דליה רביקוביץ' נהדרת בעיניי. היא יכולה להוציא עכשיו ספר חמשירים על עלי שלכת ואקנה אותו בהתלהבות, כי זו היא. במעמדה כיום, סביר שהביקורות יהללו אותו. אני רואה את זה בעיני רוחי, "רביקוביץ' עושה שימוש מתוחכם במוטיב הנשירה ועם זאת מסייגת אותו על ידי חריזת אא בב א, חריזה המדגישה את החוט הקומי הדק השזור בשירת חייה". במקום זה היא הוציאה את "באה והלכה" ובו 50 סיפורים קצרים שנכתבו כולם, כך טרחו להדגיש על עטיפת הספר (בהוצאת מודן), תוך שלושה חודשים ומחצה.
"על יד הפונטנה די טרווי ברומא הופיעו לפתע בשרשרת אנושית, כמו בריקוד חסידי, כל חברי וידידי מכל הזמנים. הרחבה של פונטנה די טרווי היתה ריקה באופן מפתיע למרות עונת התיירות." (מתוך "פונטנה די טרווי", עמ' 165)
אין ספק, היא אלופה בקטעים כאלה. סצינות הזויות עם הערות קונקרטיות. הספר מורכב מכאלה. הבעיה היא, שרוב הסיפורים לא מתעלים מרמת הסצינה הזו. כסיפורים קצרים מאוד (רובם בני עמוד וחצי עד שניים) הם לא מספיקים לעשות יותר. כל זה מתסכל ביותר עקב הציפיות שלי מהפרוזה של רביקוביץ' אחרי "קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה". זוכרת איך סבבתי לי בין מדפי הספריה בחיפוש אחר ספר לקרוא ופתאום צדה עיני ספר. לא הייתי מודעת לזה שהיא כותבת גם פרוזה, ורציתי לראות. הספר הסתבר כמקבץ סיפורים קצרים עם שלל סיטואציות ישראליות מאוד וקצת ניחוח סביון ליברכטי, ודמויות כאלה שבא לפעמים לטלטל בזעם ולפעמים לחבק ברוך וללחוש להם שיהיה בסדר. הספר ההוא, ולא "באה והלכה", כמו שטוענים מעל עטיפת הספר, הוא שהוכיח ש"מלבד היותה משוררת דגולה, היא גם סופרת משובחת".
"רונית שרטה את אמת היד בשבר ראי, וענבל בלעה חמישים משלשלים. אמנון הכניס את היד לונטילטור ובדרך נס לא הלכה לו היד. כולם נשלחו למחלקה א', ששם יש שני אנשי צוות בתורנות". (מתוך "עופרה", עמ' 77)
רביקוביץ' ראויה לכל השבחים שבעולם על כתיבה של ספר טעון כל כך בתכנים כואבים, חלקם נראים מיד כאוטוביוגרפיים. אבל נראה שבאותם שלושה חודשים וחצי מה שמספיקים זה רק לגעת בכאב ולברוח, או בעצם, לבוא וללכת. גם בדמויות נוגעים ובורחים, בשני עמודים אין לך מספיק כדי להיקשר אליהן, כדי לדאוג או להיפגע או לטלטל. למען אנשים כמוני, שהעניין מציק להם, יש קישורים בין הסיפורים, ומספר דמויות אף חוזרות במספר סיפורים, כך שיש אחרי מה לעקוב. למעשה בסוף החלטתי לקרוא את הספר מתישהו עם דף ועט ולצייר לעצמי עצי משפחה כדי לא לפספס שום דבר, אבל הספר רץ על פני כל כך הרבה דמויות, סיטואציות, מקומות, כשאף אחד מהם לא באמת מחזיק אותך אצלו עוד קצת לפני שתמשיך הלאה, לסיפור הבא, עד שהספר נגמר ואתה נשאר שם בלי לקחת ממנו יותר מדי.