"המחלה הזו היא ביטוי של הטומאה, של ריחוק מדרך התורה וביטוי של החיים על-פי התרבות המערבית. המחלה הזו שייכת לשטן... בעזרת המחלה הזו, מכרתי את נשמתי לשטן. אני מאמינה באמונה שלמה שרק הקב"ה, הוא זה שהוציא אותי מכל הזבל שהייתי שקועה בו. המחלות בכלל הן ביטוי לחיפוש העמוק שהאדם עושה כי הדרך איננה ברורה לו. ועולם שהוא חיצוני מחפש גם דרך החיצוניות, כי אין לו בכלל ראיה ויכולת להרגיש את הבפנים" אלה הם רק חלק מהדברים שכתבה טל לבנות ישראל אחרי שיצאה מהמחלה במכתב מרגש שהופץ במוסדות השונים.
בגיל 16 טל נכנסה בלי שידעה, לתוך הסיוט של חייה. היא עברה שנתיים וחצי בתור אנורקסית בלי לדעת כיצד ואם זה יגמר. בכל אותה תקופה היא גם עזבה את הדת. את הדרך חזרה לחיים דתיים היא מצאה רק אחרי תחילת ההתאוששות. במשך כל אותה תקופה היא התנתקה כמעט לחלוטין מהלימודים ומכל ההוויה של בנות גילה.
ניכר שטל קיבלה המון חכמת חיים מהתקופה האפלה שעברה. היא מנתחת את הדברים בגילוי לב, מודעת לדקויות. קשה לדמיין את הבחורה החכמה, שמדברת בצניעות ובנעימות על פנימיות ונפש במצב שהייתה בו עד לפני פחות משנה, בתוך מסכת ייסורים, חסרת רצון ולו הקלוש לשתף פעולה עם מטפליה.
גם אורה, נשואה פלוס ילד, עברה סיפור דומה, אם כי ממקום נפשי שונה, לא רק שהמחלה כבר מזמן מאחוריה, היום היא מקדישה את זמנה ללימוד הנושא במסגרות עבודה סוציאלית, דווקא בגלל אכזבתה העמוקה מרוב אנשי המקצוע שאיתן הייתה במגע, ואף נמצאת בקשר עם נערות בעלות הפרעות אכילה, ומגישה להן עזרה מתוך ניסיונה האישי.
אורה: צריך להיזהר מאוד כשמדברים על אנורקסיה, אני למדתי להיות אנורקטית מהפסיכולוגית שהגיע אלינו לכיתה ט כדי לדבר איתנו בנושא, אחרי שאחת החברות שלי מתה מאנורקסיה... כל השכבה הייתה בבלבול גדול, וכחלק מהטיפול הביאו לנו פסיכולוגית, והיא תיארה אחד לאחד איך מתנהגת נערה אנורקטית. אימצתי כל מה שהיא אמרה, וזה עבד באופן יוצא מן הכלל...
חיים סביב האוכל
גם טל וגם אורה תיארו את התקופה הזו של חייהן כתקופה של "חור שחור" במובן שהן לא ממש זוכרות ממנה כלום חוץ מהעולם האישי שבו הן היו נתונות.
אורה: מדובר בפחד. פחד גדול וקשה לתיאור, פחד ממש מכל מה שקשור באוכל. כל החיים מסתובבים סביב אוכל, קלוריות. לא רואים כלום חוץ מזה. כל הצעדים שאתה עושה הם מסביב לאוכל. מכל דבר שלילי שקורה סביבך עושים מייד השלכה על האוכל. זה נשמע מפגר, אבל אם לא הצלחת במבחן במתמטיקה, משליכים את זה על הגוף. אפשר לשאול מה הקשר? בשביל מישהי שבתוך זה יש קשר ישיר.
טל: אצל בנות רבות זה מתחיל בצמחונות. כאילו צמחונות. זו עוד דרך לומר על עוד סוג של אוכל זה מגעיל אותי. ואז פתאום טבעול זה לא בריא, וזה לא טעים וכו. מהרגע שבו אתה קם בבוקר אתה רק חושב מה אני לא אוכל היום. אתה לא הולך לפגוש חברה כי אולי היא תגיש לך עוגייה, ואיך תגיד לה לא?...
אורה: אתה חושב כל צעד שאתה עושה באופן מתוחכם מאוד, כיצד אני מערים על כל הסביבה שלי. איך לא לאכול כך שאף אחד לא יתפוס אותי. איך מעלימים אוכל. לא הייתי יוצאת מהבית בערב שבת כדי שלא אצטרך להיפגש בסיטואציות שבהן הייתי צריכה לפגוש באוכל. אובססיה.
שאלת תם, בן אדם מרגיש רעב בשלב מסוים, לא?
אורה: תמיד מרגישים רעב, יש בנות שאומרות שלא. ויש כאלה שטוענים שתחושת הרעב נעלמת. הכל שטויות, מרגישים רעב כל הזמן. חלק מהעניין זה להתגבר על תחושת הרעב. כשיוצאים מזה לומדים לזהות מחדש את התחושה הבסיסית.
טל: מאבדים את האינסטינקט הטבעי. היום אנחנו בתקופה שכבר ממילא כמעט לא אוכלים כי רעבים, יש לנו בתפריט המון דברים טעימים כאלה, ממתקים, מלוחים. אגב, גם בגלל תזונה כזאת האדם עלול לאבד את התחושה הבריאה של הרעב. משהו במוח מתעוות. זה גם הנזק המחשבתי פסיכולוגי, אבל בנוסף זה שאתה לא אוכל משפיע באופן פיזי על המחשבה, וגורם לחשוב באופן מעוות. כשאדם לא מדבר הוא מוציא את זה באוכל. לדוגמא אפשר לכעוס על אמא, ולא לומר לה את זה, אז את הכעס מוציאים על האוכל והולכים להקיא.
אורה: זו גם אחת הבעיות בטיפול במצב הקיצוני, שהרי למרות שמקור הבעיה הוא במקום הנפשי, תודעתי, דימוי עצמי וכדומה, כשחולה נמצאת מתחת למשקל מסוים אין סיכוי לדבר איתה ושהיא תפנים, כי לא קולטים כלום.
בנות לא רואות שמשהו לא בסדר איתן?
אורה: זה לא משנה מה הן רואות. החשיבה משתנה לגמרי. המוטו הוא: ככל שאהיה רזה יותר, אהיה טובה יותר. זה משפט שמוליך את הבנות האלה, גם אם לא במודע. הן יורדות במשקל, ואז הן מגלות שזה לא עובד, ההפך הן מגלות שהן עצובות יותר, הדברים רק מסתבכים עוד יותר, אבל הן מתחפרות בכיוון החשיבה הזה, ופשוט משוכנעות שכל הבעיה היא שהן לא ירדו עדיין מספיק במשקל. וכך הן נכנסות לתוך סיוט שהן לא יודעות אפילו מאיפה הן נכסו אליו. ברגע שמפסיקים לאכול, הגוף נכנס למצב חירום, מערכת חילוף החומרים מאטה את הקצב. והירידה במשקל הופכת להיות איטית יותר. בגלל זה גם דיאטת רצח לא עוזרת. אין איזון. זה הורס את כל המערכות.
לא מרוצות מעצמן
כמעט כל הגורמים המקצועיים מצביעים על הערכה עצמית נמוכה כנקודת התורפה העיקרית. הפרעות אכילה הן קשת רחבה מאוד של התנהגויות שונות הקשורות באכילה, וזה יכול לבוא לידי ביטוי לפעמים בפחד ממשהו ספציפי, כגון פחד מלחם, או פחד מגבינה צהובה או מה שזה לא יהיה. וזה יוצא מאיזון סביר וכך אנשים רבים נמצאים במצב של הפרעת אכילה שמפריעה להן בתפקוד ברמה הנפשית, משפיע להן על מצב הרוח, פוגעת להן ביכולות, והן אפילו לא יודעות שהן נמצאות תחת השפעה של הפרעה.
טל: אלו בנות חכמות מאוד. פעמים רבות זה מגיע מתוך מה שמוכנה פרפקציוניזם כביכול. ובגלל שהן לא מצליחות מספיק במשהו, זה יכול להיות בלימודים, בחברה או בכל דבר אחר, הן מחליטות שהן מענישות את עצמן.
אורה: זו נקודה מרכזית מאוד בעייני - חוסר הערכה עצמית. חוסר שלמות עצמית. יש קטע של רצון לשליטה עצמית, ורצון לשלוט בסביבה. לסובב את כולם על האצבע. כולם לא יכולים להסתדר בלי אוכל, אני יכולה. הקב"ה ברא אותי כמישהי שצריכה לאכול, אני אסתדר גם בלי לאכול. לא משנה שבסופו של דבר אני מפחדת מהאוכל ומתברר שהאוכל שולט עלי, אבל לפחות בהתחלה ובאופן נקודתי זה נותן סיפוק של "אני בשליטה מלאה על הכל".
טל: זה יכול לבוא בשני הכיוונים, או מישהי שנמצאת במקום גבוה מאוד מבחינה חברתית, ומרגישה שהשליטה שלה עדיין לא מלאה, והיא מפנה את זה לשליטה ע"י זה שהיא מפסיקה לאכול. או הפוך, מישהי שנמצאת במעמד חברתי נמוך כל-כך שזו הדרך שלה לקבל שליטה ומשמעות וכמובן תשומת לב. הן משליכות את זה לזה שהן לא נראות רזות מספיק, וכאילו אם הן היו נראות רזות כמו המלכה של הכיתה הן היו מצליחות טוב יותר מבחינה חברתית.
האם יש קשר ליחסים עם ההורים?
אורה: פעמים רבות זה מגיע בגלל ניסיון לרצות את ההורים. זה מוביל לצבירת תסכולים שהנערה מפנה כלפי עצמה, ומביאים להענשה עצמית בדרך של הרעבה. אבל בהחלט מדובר על משפחות רגילות. על אנורקסיה אפשר לומר שהיא קוראת במשפחות הכי טובות...
טל: אני חושבת שהורים צריכים לעשות את ההבחנה המאוד קריטית בין לקבל את הילד בכל מקרה כילד שלך, לבין לא לקבל את מעשיו כשצריך. גם אם ילד בוחר להיות לא דתי, כמו שאגב אני בחרתי תקופה מסוימת, חשוב מאוד שהורה ישדר לילד באופן אמיתי שיש כאן שני דברים שונים - הוא עצמו כילד שלו, ולגמרי בנפרד, המעשים הלא רצויים שלו. וזה אפשרי, ההורים שלי עשו את זה יפה מאוד ולא מעט בזכות זה התגברתי על המחלה הזו.
אורה: הרבה חיבוקים, להגיד כל הזמן כמה אוהבים אותו. אפילו כשכועסים לשדר אהבה. למרות שזה נראה קשה אפשרי לכעוס ולבקר וביחד עם זה שהילד ירגיש שהוא אהוב. וחשוב מאוד לתת מקום לביטוי רגשות.
איך המוסדות שבהן למדתן התמודדו עם התיק?
טל: לקחו אותי לפסיכולוגית. והיא צרחה עלי כמה אני לא בסדר. בסוף פשוט העיפו אותי... ניסו, אני לא אומרת שלא, אבל בשורה התחתונה הם כנראה לא יכלו לקחת סיכון.
אורה: לצערי אני רואה גם היום שיש הרבה אולפנות ומוסדות שלא יודעים כיצד להתמודד עם הנושא הזה. אני רואה חוסר אונים. הדבר המדהים הוא שעד היום לא יודעים היכן שלמדתי שהייתי חולה באנורקסיה. אפילו חברות שלי בקושי יודעות. אבל לא רק באולפנות. גם כשהלכתי לנשות מקצוע כל אחת דיברה בדרגה אחת גבוהה יותר מהמקום שבו הייתי. אני זוכרת אחת שאמרה לי לדבר עם הקב"ה, תשמעי מה הוא אומר לך. ואיפה אני ואיפה זה? מה שהייתי צריכה זה קודם להתחבר לעצמי, ללמוד לאהוב את עצמי. הייתי בכלל בכעס איום על הקב"ה, איך הוא ברא אותי ככה? ולמה זה קורה לי? ברגע שבניתי את עצמי באופן מינימאלי יכולתי להמשיך הלאה לקב"ה. להכיר מי אני. אתה מרגיש שאתה שווה אפס, אתה לא יכול להתחבר לכלום.
מה עם החברות הן לא שמו לב?
אורה: חייתי בפנימייה, החברות שלי יכלו לראות שאני לא מגיעה לאוכל. מצב הרוח יורד, יש כאילו את ה"הי" של איזה כיף ירדתי במשקל, אבל המצב רוח יורד דרסטית באופן כללי, שמחת החיים הולכת לה ונעלמת. הן הרגישו שמשהו לא בסדר איתי. בשלב מסוים החלטתי שאני מספרת לאחת מהחברות הכי טובות שלי. השבעתי אותה שלא תספר לאף אחד ואמרתי לה שבזה גם תלויה החברות שלנו... ברוך ה שהיא לא חיכתה, עוד באותו יום היא התקשרה להורים שלי. וכך היא הצילה את החיים שלי. ובנות חייבות להפנים את זה - חברות אמיתית אומרת שאין דבר כזה סודות בנושא הזה. ברגע שאתן רואות שמשהו לא בסדר עם החברות שלכן, לכו מייד להורים. בלי בכלל להסס. שתשנא אותך באותו רגע, זה לא צריך להטריד אותך. בעזרת ה יום אחד היא עוד תגיד לך תודה גדולה על הכול.
בדרך החוצה
שנה וחצי בילתה טל באשפוז בבתי חולים, זה התחיל במחלקות רגילות ועבר לבית חולים לחולי נפש.
טל: היה להם חשוב שאני אוכל וזהו. מסתכלים עליך 24 שעות ביממה ואז ברגעים הקטנים שאת לבד פשוט מקיאים הכל... אבל באמת שם עליתי קצת במשקל. אמרתי לעצמי - נשתחרר ונחזור להכל. לצערי בסך הכל בבית החולים הידרדרתי, השלב הבא היה בית חולים פסיכיאטרי. ושם בכלל התייחסו אלי כמשוגעת. אמנם אתה באמת משוגע באיזה שהוא מקום, אבל לא במובן הרגיל.
מתי החלמתן?
טל: יום אחד אמרו לי שזהו, אני יכולה ללכת הביתה. זה היה מתוך ייאוש. אמא שלי בעיקרון לקחה אותי ממש כדי שאמות בבית. כולם רצו שאחלים אבל לא היתה תיקווה. זה הזוי ועצוב, אבל זו האמת. ועדיין לא הסכמתי לאכול. לא רציתי באמת לעזוב את המחלה. הרווחים הקטנים שקיבלתי ממנה היו גדולים מידי בשביל המצב שבו הייתי - היא מלאה אותי ואת החיים שלי. היא נתנה לי להרגיש בעלת משמעות. אלו דברים שנשמעים מוזרים אבל אני חושבת שהרבה אנשים יכולים לחוש תחושות דומות מאוד בכל מיני מצבים קשים שבהם הם נמצאים. אמא שלי ישבה איתי כל הזמן, בוכה ובוכה. בבית איימו עלי שאם לא אוכל אחזור לבית החולים. אז כך אכלתי מידי פעם. אבל אני חושבת שהנקודה שבה חלה איזו תפנית אצלי לא הייתה קשורה בי, אבא שלי חולה אסמתי ואני זוכרת פעם את שדודה שלי אמרה לי - תדעי שאם יום אחד יקרה לאבא שלך משהו, זה רק בגללך. זו היתה נקודה שאני זוכרת שקרה בי משהו. זה היה תהליך קשה מאוד. לאט לאט התחלתי לאכול. ראיתי שחוץ מאוכל יש עוד דברים בחיים. חזרתי לאט לאט למסלול של החיים. ואז גם חזרתי בתשובה. ובנקודה הזו ידעתי שזה נגמר. עזבתי את כל התרופות של ההרגעה והדיכאונות. הייתי צריכה גם את החלק שבו לא הייתי דתייה זה היה חשוב מאוד להחלטה הבסיסית וההכרה, אבל רק השלב שבו גם האמנתי בקב"ה עשה את התמונה לבהירה יותר. הבנתי סופית שהוא התכלית. ויש בעולם דברים טובים יותר ופחות אבל הכל ממנו. ואתה יכול לחיות בכל סרט ששמים אותך, יהיה קשה ויהיו התמודדות, אבל אתה יודע שהכל ממנו.
אורה: בזכות ההורים שלי לא אושפזתי.הם אמרו לי - או שאת באה לבית חולים או שאת אוכלת. אני זוכרת שאבא שלי הלך למכולת וקנה לי גבינה צהובה ולחם. ואני יושבת במיטה ובוכה. אחרי חצי יום סיימתי את הפרוסה. עברתי אצל פסיכולוגיות ודיאטניות שלא הבינו כלום, כולן אמרו בית חולים. להורים זה הסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין. הם בחוסר אונים מוחלט. רק היום כאימא לתינוק שדואגת בכל יום שהבן שלי יאכל את הארוחות שלו כמו שצריך, אני קולטת מה עשיתי להם... בסופו של דבר הגעתי למישהי באמת מדהימה, גם היא עברה בעבר הפרעת אכילה כך שהיה בינינו אמון, לא יכולתי להגיד לה דברים לא נכונים ואני ידעתי שהיא מדברת עם כיסוי. מעבר לבסיס בכלל לא עניין אותה מה אני אוכלת. היא עבדה איתי על להיות עצמי. בסופו של דבר כמה שרציתי להיות במקום הלא טוב הזה, כך גם רציתי לצאת ממנו. אבל אני חושבת שמאוד חשוב להדגיש שגם כשכל הסביבה דאגה וניסתה להוציא אותי משם, עד שלא החלטתי שדי, ושאני חייבת להפסיק, לא עזר כלום. יש מסביב כל מיני גלגלי הצלה, אבל היחיד שיכול לבחור לעלות ולעשות איתם משהו זה רק האדם עצמו. נורא קל למצוא כל מיני דרכים להרע לעצמנו. בכל אופן צריך לדעת שקשה מאוד לצאת - נופלים המון, יש דרך ארוכה וקשה מאוד לעבור עד שממש יוצאים מזה, עד שממש מתחברים לעצמך. אבל זה אפשרי.
עד כמה תרבות הגוף ותרבות המערב מהוות גורם לנפיצות מחלת האנורקסיה?
טל: אמנם כמו שאמרנו יש המון קשר לדימוי העצמי, ולקשרים חברתיים ועוד גורמים נוספים, אבל אני חושבת שלא סתם בורחים למקום הזה של להיות רזה. אני רואה פרסומות ברחוב, סטודיו C, "אחרי שלוש לידות לא יראו עלייך כלום", ואני שואלת את עצמי למה לעזאזל? למה היא צריכה להיראות ככה? מה הילדים שלה זה לא החיים שלה? מי אמר שבשביל הלידה אי אפשר לוותר על המראה החטוב והמושלם? אני לא אומרת שצריך להראות גרוע מלכתחילה, אבל למה אנחנו שבויות במראה שמישהו הכתיב לנו שהוא יפה? המרחק בין זה לבין המראה האובייקטיבי הוא ענק. אני באמת לא מבינה למה התרגלנו למדוד ככה אנשים, אין לנו פנימיות? אין לנו אישיות?
אורה: ולצערי הפרסומות האלה קיימות גם בציבור הדתי, ראיתי ממש לא מזמן פרסומת בעיתון דתי לדיאטה - עם הסלוגן: "תהיה רזה ומאושר"... מי המציא את השקר הזה? שוב, לא צריך להיות שמן. אבל כל כך הרבה בנות שבויות בשקר שהאושר ושמחת החיים שלהן תלויים במראה, והיום אנחנו כבר יכולות לפקוח את העיניים ולראות מסביבנו כמה זה לא נכון. הרי כל יום שומעים על דוגמניות שנראות לנו עם האושר הכי מדהים, ושהן נוטלות תרופות נגד דיכאון. כמה כל החיוכים הפלסטיים שמראים לנו בטלוויזיה אצל נשים יפות רחוקים מלהיות המציאות. ומצד שני כמה מעורר קנאה לראות דווקא את אותה אחת שלא מקפידה על כל פרט אצלה במראה החיצוני, ואיך החיוך אצלה הוא דבר טבעי וזורם. ולעומתן אותן בנות מתוקתקות איבדו את החדווה שלהן והיופי הטבעי והבריא שלהן. שמור על עצמך תאכל בריא וכו, אבל למה להיות שבויים של החיצוניות? יש בזה משהו קל ומפתה, כי למדוד את עצמך לפי החיצוניות זה מהרבה בחינות קל יותר - אין צורך בבירור אמיתי וכנה מי אני, מה התכונות שלי, מה הכישרונות שלי, אני פשוט דואגת לסדר כל מיני דברים מבחוץ. אלא מה שזה לא עובד ככה. אין טיוחים, הפנימיות תצעק ולא תיתן מנוח.
טל: אני חושבת שהיהדות חשובה מאוד בסוגיה הזו לא רק בגלל שרואים פחות טלוויזיה, אלא בעיקר בגלל שחייב להיות לאדם חינוך שהפנימיות היא העיקר. לכן מי שבריא מבחינה רוחנית הסיכוי שלו ליפול לכל השקרים האלה קטן יותר. כמובן שגם דתיות ודתיים נופלים, אבל כשאדם מחובר לרוחניות באופן אמיתי הסיכוי שלו ליפול למלכודות האלה בפירוש קטן יותר. עוברים המון עליות וירידות, חשוב לדעת שזה לא פשוט, ולהיות מוכנים ליפול. וזה בסדר. ללמוד להכיר את עצמך, מתוך אמונה בקב"ה, ללמוד מה הכוחות שהוא נתן לך, ולמה הוא נתן לך אותם. לקבל הכל, לא חלקית, הכל, באהבה.
אורה: וחייבים לבנות דברים. לא לקפוץ למדרגת הצדיקים אלא בנייה פשוטה של מציאת האני שלך.
מה אתן אומרות לנערה שסתם בדיאטה, ורוצה לשמור על עצמה מצד אחד, ולא רוצה כמובן ליפול למחלה הזו?
אורה: אני אומר את האמת, אני בכלל נגד דיאטות. לדעתי עצם האיסור העצמי וההגבלה בנושא הזה רק מסבך ומוליד צרכים שלא היו קיימים אם היה מותר לאכול. אם את רעבה, תאכלי. אל תפחדי מהאוכל. בא לך משהו מתוק? תדעי שמותר לך לאכול שוקולד. אני חושבת שבסך הכל לאורך זמן זה מקנה הרגלי אכילה בריאים יותר. אני וחברה שלי שלשנינו היו הפרעות אכילה, ברגע שהשתחררנו, כל ההשמנות וההרזיות פשוט נעלמו.
טל: מותר גם לאכול דברים שלא כל כך בריאים. זה חלק מבריאות הנפש.
אורה: יצא לי לדבר עם המון בנות על הנושא הזה, ביקשתי מבנות לכתוב רשימה של 25 דברים טובים על עצמן. בנות לא מוכנות בשום פנים ואופן. זה כל כך בסיסי בעייני שאדם יכיר את הדברים הטובים שבו. לא להכיר את התכונות שלך זו לא ענווה. זו מחיקה. הקב"ה נתן כל-כך הרבה דברים טובים, צריך להכיר אותם.
ומשפט לסיום
אורה: כל מי שנמצאת בניסיון הזה, יש לה גם את הכוח לצאת מזה. לגמרי! אפשר להתחתן ולהיות חופשיים ומאושרים. זה תלוי בכן.
בנות או הורים שירצו לשוחח או להתייעץ עם אורה יכולים לפנות לטל: 050-6738548
או למייל: makshivim@kipa.co.il (עבור אורה)
פורסם בעלון הצעירים "עולם קטן"