היה זה יום שישי אחר הצוהריים, ואשתי מיכל מצאה את עצמה – בפעם הראשונה בחייה – לבדה במערת המכפלה. המסורת מלמדת שהמערה היא מקום קבורתם של האבות והאימהות – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. מיכל התרגשה מהאפשרות הנדירה שניתנה לה להתפלל לבדה עם האבות והאימהות. אולם היא רק התחילה להתפלל והמואזין המקומי שנמצא בחלק המוסלמי של המערה התחיל לקרוא בערבית. עוצמת הקריאות של המואזין חזקה, ומיכל החלה להתייאש מניסיונותיה להתרכז. מתוך התסכול, מיכל הבינה שיש גם דרך אחרת להתייחס למה שקורה. היא חשבה על העובדה שמוסלמים ויהודים מתפללים לאותו א־ל. היא יכולה לנסות לצרף את תפילתה לתפילתו של המואזין. במהלך התפילה, מיכל גילתה לראשונה שהקולות שנחוו באוזניה כרעשים כמה דקות לפני כן, הם למעשה צלילים יפהפיים ומרגשים. בדרכה הביתה היא תהתה אם קולות התפילה היו פרי הקלטה או שעמד מאחוריהן חזן בשידור חי.
ביום ראשון שלאחר מכן השתתפתי במפגש הקבוע לרבנים ושייח'ים באזור חברון, ביוזמת אגודת המפגש הבין דתי. תיארתי את החוויה של מיכל למשתתפים, והצגתי את השאלה שלה בנוגע למואזין לחבריי המוסלמים. שייח' שמתגורר קרוב למערה בשכונת אבו סאננה נראה מרוגש מאוד, הוא סיפר לי: "לא רק שהמואזין זה אדם ולא הקלטה, הוא קרוב משפחה שלי ואני אשלח לו את ברכותיך".
אולם לא בכך תם הסיפור: מספר שבועות לאחר מכן השתתפתי במפגש בין דתי נוסף, הפעם בבית ג'אלה. אדם לא מוכר הצטרף לקבוצה, ואני רואה שהמשתתפים הערבים התרגשו לראות אותו.
"מי זה?", לחשתי לאחד מהמשתתפים הקבועים.
"הוא מאל ח'ליל, (חברון) והוא מפורסם בקול היפה שלו".
לא יכולתי להתאפק, אזרתי אומץ וניגשתי ושאלתי: "האם במקרה אתה המואזין של מערת המכפלה?".
הוא היה המום. "איך ידעת?".
שיתפתי אותו ואת כל הנוכחים בסיפור של מיכל, והוא בתורו סיפר על עצמו. "אנשים לא מקשיבים לדיבורים יותר", הוא אומר. "אז אני משתמש במוזיקה כדי לגעת באחרים".
סיפור המואזין הושלם עבורי רק שנה לאחר מכן.
תפילה לסבתא עם המואזין
פעם אחת הנחיתי סיור לתיירים מוסלמים מעדת הפתאנים (פשטונים) במערת המכפלה, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באפגניסטן. אומנם הם מוסלמים גאים, אך לפתאנים יש מסורת שלפיה הם צאצאי עשרת השבטים הישראליים האבודים. הם באו לישראל כדי להתחבר לשורשים האתניים שלהם. הובלתי את התיירים אחריי לחלק היהודי של המערה כשהשומר בכניסה עצר אותנו וביקש לוודא שאנחנו נכנסים לחלק הנכון.
"אתם בדרך לחלק היהודי של המערה", אמר לי השומר. "האורחים שלך יהודים?".
ידעתי שאני עשוי להסתבך, אז החלטתי שההגנה הכי טובה היא התקפה.
"הם יהודים?", שאלתי בקול. "אתה שואל אם הם יהודים?! הם אחינו האובדים! הם צאצאי עשרת השבטים!". התקדמנו בנחישות לחלק היהודי, והאורחים התרגשו להתרפק על קבר אברהם אביהם.
סבתי בת ה־94 הייתה חולה באותה העת, וביקשתי מהם שיתפללו עבורה. חשבתי שהם ימלמלו כמה מילים בצורה נימוסית בתגובה, אך להפתעתי הם הקדישו עשר דקות של תפילה להחלמת סבתי. זמן קצר אחר כך שמענו את קריאתו של המואזין. אורחיי היו נחושים להצטרף לתפילה באותו הרגע. הזדרזנו למצוא כיור שבו יוכלו לרחוץ את ידיהם בהתאם למנהג המוסלמי לרחוץ ידיים לפני תפילה. הם שאלו חסיד חב"ד שהיה בסביבה אם יוכלו לשאול את המגבת שהייתה מונחת בסמוך אליו כשטיח תפילה. "מגבת? חכו רגע, אביא לכם את השטיח של ברכת הכוהנים". באותה נקודת מפגש של מקום וזמן, יהודים ומוסלמים התקרבו לאלוהים דרך קרבה אחד לשני.
הרב יעקב נגן הוא ר"מ בישיבת בית ועד הר חברון בעתניאל, בעל תואר ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית ומחבר הספרים "מים בריאה והתגלות", "נשמת המשנה" ו"להתעורר ליום חדש". בשנים האחרונות הוא פעיל במפגשים בין־דתיים שבין יהודים למוסלמים ובין היהדות לחכמת המזרח. כתיבתו על יהדות ורוחניות זכתה לפופולריות רבה ותורגמה לשפות רבות, ביניהן סינית ואיטלקית