פרק מספר: יהי – מילים כמעשים

המאמרות כדימוי לבריאה

אמרי פיו של הקדוש ברוך הוא אינם הכלי היחיד לבריאת העולם. הבריאה מתוארת במגוון דרכים בשברי פסוקים המפוזרים בכתבי נביאים ובספרות החכמה והשירה.

מקצת תיאורי הבריאה קונקרטיים ופיזיים. אלוהים יצר בידיו ובאצבעותיהן את גרמי השמים: "שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה".¹ עתים העשייה היא בכוח הזרוע האלוהית. כך למשל ישעיהו מעורר את זרוע ה' ללבוש עוז: "עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין".² טון של מאבק כוחני עולה גם מדימוי הגערה בקול, המופיע בהקשר של תנועת המים הראשונית בבריאתו של עולם: "מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.³ גוון עדין יותר נושאים התיאורים של תנועת אוויר והשָּׁבתה של רוח.⁴ כך מסופר על בריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".⁵ אף בתיאור השירי של בריאת שאר יצורים מתואר המעשה באמצעות שילוחה של רוח אלוהים לקרבם: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.⁶

בקשת רחבה זו של מעשים, כלים ואמצעים אלוהיים מתואר בכתובים מה שהוא לעילא ולעילא מן כל דיבור או מילה או דימוי - רגע ההיווי, רפרוף מגעו הראשוני של האינסוף בסופי.

תיאור הבריאה במילים זוכה למעמד מרכזי ביותר בתורה ובעולם היהודי לדורותיו הן במיקומו בראשית התורה הן בהיותו כה מפורט ומורחב. מכיוון שאין כתבי הקודש חפים ממגוון סיפורי בריאה, מקצתם פיזיים ומקצתם מופשטים, יש לתהות מדוע זכה הדימוי הלשוני במעמד כה רם. מה יכול להיות פשרה של מרכזיותו?

בקריאת תיאור הבריאה במאמרות היו מי שהתמקדו ברעיון של יצירת העולם כביטוי להחצנת תודעת האל ומימושה, בלי שנתנו את דעתם לבחירה בעיצוב תודעה זו באמצעות המדיום הלשוני או הדיבורי. מתוך רתיעה מהגשמת האל, פרשנים עמעמו את המשמעות המילולית-הפיזית של פועלי האמירה וביארו את הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר"⁷ כמו אומר: אלוהים אמר לברוא אור,⁸ כלומר אלוהים חשב או רצה לברוא אור. אינני בוחרת בדרך פרשנית זו, המתעלמת מן המדיום המסוים שנבחר לביטוי התהליך, ובפועל מדלגת מעליו, שכן בעיניי ראוי לו למעיין בתורה, כמו לקורא השירה הטוב. שישתהה וידייק באמצעיה ולא יפסח עליהם במרוצה לקראת רדוקציה תוכנית. שאלה כבדת משקל זו אינה יכולה להיענות בתשובה אחת, ומחשבותיי פונות כאן לכמה כיוונים.

במעמד הר סיני זכה האדם למפגש אינטימי עם אלוהיו, מפגש שלא היה קרוב כמותו מאז גובּל האדם בעפר ומאז נופחה רוח אלוהים באפיו. כאשר משה משחזר אירוע זה באוזני בני עמו, הוא מבקש להדגיש את מופשטותו של אלוהים אפילו ברגעים שבהם הוא נגלֶה וקולותיו נראים לעיני עמו. והרי אף הקול הוא התרחשות פיזיקלית - רטט השולח גלים אל האוזן החיה. ואף-על-פי-כן גלי הקול נתפסים בדבריו, כנראה, כמופשטים יותר מקרני האור. על הציר הזה, שבין מוחשי למופשט, היכן ראוי למקם את המדיום הלשוני?

אפשר לראות בפרק א בבראשית ניסיון להיאבק במיתוסים של בריאה. אכן, הבריאה במאמרות מושכת לכיוון ההפשטה. את המגמה להעדיף את תיאור הבריאה במאמרות על תיאורה בדימויים של הזרעה, היריון או עיצוב בידיים של כלי מגובל עפר אפשר להסביר כביטוי לדה-מיתיזציה. ואולם אם נדייק נראה כי הלשון, המשמשת כלי בריאה בפרק זה, אינה מערכת מופשטת או תודעתית. אלוהים לא חשב את העולם ויהי; הוא אמר אותו, והעולם נהיה בדברו. כלומר נָקוט כאן דימוי פיזי שמשתתפים בו, בצד המערכת הלשונית, גם הפה והלוע וכל איברי הדיבור. מכאן שאף סיפור הבריאה במאמרות מבוסס על האנשה הקשורה במעשה פיזי - תנועת אברי הקול החיצוניים ותנודות אוויר המרטיטות את שפתות הקול הפנימיות.

בין מכלול האמצעים שהבריאה בתנ"ך מתוארת בהם, אמקם אפוא את האמירה בתווך, בין התיאורים המגושמים יותר כגון העשייה בזרוע וביד ובאצבעות לבין התיאורים הרוחניים יותר של נפיחת הרוח חסרת הצורה או משחק השעשועים של החכמה.

האל המופשט והיחיד פונה לברוא עולם ובו ריבואות ריבואות תופעות הנעות מן המופשט אל המוחשי, מן הכללי אל המפורט. האמצעי ההולם את מסעו של האינסוף מעילומו לעבר התגלותו בהמוני בריותיו הולם הלשון. האמירה, ראויה היא לתווך בין הקצוות הללו, שהרי היא נוגעת, או לפחות מרפרפת, בתודעה המופשטת, והיא הולכת ומתממשת עד ההגייה הפיזיקלית של העיצור והתנועה המובחנים; מעורבות בה מערכות תודעתיות מפותחות בצד הכרעות קטנות ומדויקות. כדי להביע מחשבה נשגבת או רגש תהומי יצטרך שריר הלשון לנוע תנועות מדויקות בין מוצאות הפה.

טעם שני שמצאתי בבחירת השפה ככלי היצירה: השפה - כוחה ביצירתיותה. המערכת הלשונית המופשטת היא מערכת פתוחה, גמישה ודינמית. אינסופיותה באה לידי ביטוי לא רק בפריונה, אלא גם בריבויין וגיוונן של דרכי ההצטרפות של סימניה, שבאופן אידאלי כל אחד מהם נתלה בערך משמעות מוגדר ומצומצם. העיצורים והתנועות, הבאים לידי ביטוי גם באותיות הכתובות, הם אבני הבניין הקטנים ביותר של השפה. הם מוגבלים בכמותם, וכל אחד מהם אינו נושא משמעות בפני עצמו. הסימנים הלשוניים המוגבלים והאטומים הללו יכולים להצטרף באינסוף דרכים. המבעים שצירופיהם יוצרים אמורים ללכוד כל מציאות, ולוּ מציאות שטרם נוצרה או כזו שלא תתקיים לעולם; רצפים פונטיים או אורתוגרפיים יכולים לספר גם על עולמות בדויים ועל הוויות מופרכות. המערכת הלשונית - שלאפשרויות מבעיה אין סוף מחד גיסא אך סימניה, יש להם מספר וגבול מאידך גיסא - הולמת את יצירתם של עולם ומלוא פרטיו בידי בורא אחד כול-יכול העתיד לחדש מעשה בראשית בכל יום ובכל עת שיחפץ.

עניין אחר שאפשר לכרוך בהעמדת הבריאה במאמרות בראשית התורה הוא הדגשת אונֶיה של הלשון. והרי הלשון היא האמצעי הבסיסי שהתורה עצמה מתקיימת בו. בהיווצרותו של היֵּש כולו באמצעות אותו המדיום שהתורה מתחוללת בו יש כדי להטעים את כוחו של הדיבור האלוהי, המוסיף להידבר אל האדם בתורה ובנבואה בכתב ועל פה במהלך ההיסטוריה. אכן, בפני אלוהים פתוחות גם דרכי תקשורת אחרות, והוא משתמש בהן. עתים כליו הרסניים - בצורת, מבול, המטרת אש או מכירת עמו ביד צר - ועתים הם בונים ומַפרים - המטרת גשמים בעתם, השכנת שלום בין אומות ושבטים או הבראתו של חולה. ואולם התקשורת המילולית תופסת מקום מרכזי בשיח של אלוהי ישראל עם עמו. השימוש באמצעי הלשוני לשם תקשורת זו מתבקש מעצם היות הנמען אדם ומן הדיוק והספציפיות שברצון האלוהי המופנה אליו. משביקש בוראו של עולם ומלכו דרך לתקשר עם אותם ברואים בנבואתו ובתורתו, לא נמצא לו כלי מחזיק דיוק ומעוף כאחד, אלא הלשון.

חכמים קבעו: "בעשרה מאמרות נברא העולם".⁹ לפי פשטי המקראות, רק שמונה פעמים מופיע הפועל "ויאמר" בתפקיד יוצר ומהווה. בכל זאת התעקשו חכמים בכמה מקומות למנות עשרה מאמרות,¹⁰ כנראה כדי להקביל את המאמרות המכוננים את העולם במילים לעשרת הדיברות, שבאו לעצבו במילים בסיני. ותורה צווחת ואומרת: אף אני נבראתי באותו כלי חמדה שבו נברא העולם - לשונו של הקדוש ברוך הוא.

*

ושמא מבצבץ כאן מפתח לפשפָּש קטון אחד בחומת חידתו הבצורה של ר' צדוק הכהן:¹¹ "כי השם יתברך עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר והוא התורה כי התורה כמו מפרש קניני השם יתברך בנבראים".¹² חידה גרעינית סתומה זו נעולה בפניי ומושכת את לבי זה שנים. אולי אחת מקדם-ההנחות העומדות מאחוריה היא שאין התורה והעולם נתונים בשני מישורי מציאות זרים זה לזה. המשותף להם רב על המפריד - שניהם טקסטים, אלא שהאחד הוא פירוש לזולתו.

(יהי - מילים כמעשים, מוסד ביאליק, סדרת 'מבט אחר' בעריכת דן מירון)