שמחתי לקרוא את הדברים שכתב צוריאל הורוביץ על האלבום "תכף נלך" של דויד שטנר. הורוביץ גאל את שטנר משכחה ציבורית של עוד יוצר צעיר שמעז להפיק את יצירתו באופן עצמאי ובלי שום יחסי ציבור או משענת. הורוביץ מוציא את שטנר מהקומה התחתונה של המרתף אל החדר הפרטי, והלוואי שהמוזיקה של שטנר תפרוץ ותישמע גם בסלון הבית. שטנר יצר, כפי שהטיב לכתוב הורוביץ על האלבום "נעימה מיינסטרימית עם מילים של אמת." הייתי רוצה לבנות עוד נדבך לדברים שכתב הורוביץ, לבנות עוד קומה לתשתית ההכרה שבנה הורוביץ, ולעקוב בעדינות אחרי הטקסט של האלבום, אחרי המילים של האמת ולצאת למסע ארוך מ"הַלַּיְלָה מִתְעַטֵּףהִנֵּנִי" עד "וּבַבַּיִת אוֹר".
קודם כל, שטנר הוא משורר. בימינו, מעטים הזמרים שכותבים שירים עם עושר לשוני ואוצר מילים רחב. שטנר הוא מומחה לכך, ומטיב לאורך 12 רצועות האלבום לכתוב ברמה גבוהה מאוד [מלבד שתי רצועות, הרצועה הרביעית "ידיד נפש" שכתב ר' אלעזר אזכרי, והרצועה השביעית "הנפש נעורה" שכתבה נעמה שקד]. משפט שאהוב עליי במיוחד כתוב ברצועה התשיעית "שלוש משמרות": "בִּתֵּנוּ/ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת טוֹוָה מִמֵּךְ / חַיִּים / בְּקוֹל יְנִיקָה קוֹל אֱלֹהִים". ישנם עוד פנינים באלבום הזה, שצריך לאסוף לתוך מחברת ולשמור קרוב ללב.
*
הלילה והבוקר הם זמני טבע של שקיעה וזריחה. בשני הזמנים יש סודות, דימוים ובבואה שדרכם ניתן לבחון את פני המציאות האנושית. ספק הלילה לעומת אמונת הבוקר, גלות החשכה לעומת גאולת האור, פחד האפלה לעומת ביטחון הבהירות. באלבום הזה, הלילה והבוקר הם דימוים להתרחשות פנימית של האדם מול עצמו, מול זוגתו, מול העולם ומול אלוהים. ובעצם כותרתו "תכף נלך" חושף את מהותו. השירים שטמונים באלבום הם מסע, תהליך, התפתחות וגדילה מחשכת הלילה עד לאור הבוקר.
האלבום הזה, נפתח בריחוק וקרבה ללילה, כפי שהצבענו, הלילה הוא דימוי של עצמיות האדם. שטנר פותח את האלבום בתיאור נטורליסטי של לילה, ברצועה הראשונה "ליל געגוע" נכתב: "הֶבֶל שָׂדוֹת נְטוּשִׁים מֶרְחֲבֵי דְּמָמָה" ובלילה, אי אפשר שלא לכתוב על "צִקְצוּקֵי צִרְצָרִים כְּלָבִים צוֹוְחִים שִׂיחַת חֻלִּין שֶׁל צִפּוֹרִים טִרְטוּר מָנוֹעַ" השורה האחרונה של השיר חושפת את הבקשה לגילוי האני: "וְהִנֵּה הַלַּיְלָה / מִתְעַטֵּף / הִנֵּנִי" ההנני הזה עומד מול כל הדברים, ומתוך כך אולי ישנה זרות ביחס לדברים, ריחוק, בדידות וגם געגוע.
ברצועה השנייה "תכף נלך" ישנה בקשה שונה, בקשת איחוד וחיבור ורצון להשתלבות: "בּוֹא, / נַרְעִיד עֲנָפִים / נְלַקֵּט טַל נִבְרָא מַרְפֵּא / נִמְסֹק אֶת הַלַּיְלָה / יָשָׁר לַפֶּה" ניתן לומר, שהבקשה נובעת מתחושת האהבה: "תֵּכֶף נֵלֵךְ/ לְעֹמֶק הַפַּרְדֵּס / נִפֹּל/ עַל כִּתְפֵי אֲהוּבִים/ הָרוּחַ תִּבְכֶּה." הלילה הוא העצמיות של האדם. יש בו חשכה ופחד. הסתר. ברם, יש בתוכו גם חסד. שקט טהור, ניקיון מרעשים לא טבעיים, עומק אינסופי. התחושה הזו, יכולה לעיתים לגרום לגילוי העצמיות, ולעיתים לבלבול ולהרס.
הנקודה הבאה חושפת את הקרע והפחד מפני החושך שיש בלילה, והרצון בביאת האור והופעת הבוקר. שטנר ברצועה השישית "בוקר יעלה" משנה במעט את הקו האינטימי, השקט והרך שיש באלבום, וחושף צדדים של זעם, תסכול, כשלון, תבוסה, כאב מתפרץ: "וְשׁוּב אוֹתוֹ סִפּוּר הַשְּׂמִיכָה כְּבֵדָה הַחַלּוֹן אָטוּם הַלֵּב עָקוּם וְאִם הַכֹּל אוֹ כְּלוּם אָז כְּלוּם[...] וְכָל מָה שֶׁרָצִיתָ רָצִיתָ עָמֹק עַכְשָׁו רָחוֹק עַכְשָׁו רָחוֹק כָּל מָה שֶׁרָצִיתָ רָצִיתָ עָמֹק נִשְׁאַר רַק הַצְּחוֹק הַמַּר" השיר נע כמטולטלת בין החלום למעשה, בין הרצון ליכולת, בין שבירת המציאות לתקווה שאולי יש מציאות אחרת: "וְיֵשׁ עוֹד קוֹל עוֹד יֵשׁ לְךָ עוֹד עוֹד יֵשׁ בְּךָ עוֹד" אז שלבסוף, הדובר משתכנע: "עוֹד מְעַט אַתָּה תִּרְאֶה הַבֹּקֶר יַעֲלֶה" ורכות הקול חוזרת אל השיר.
האם הגאולה הגיעה? ברצועה השביעית "והנפש נעורה" [שיר נפלא כשלעצמו] נעמה שקד כותבת: "פִּתְאֹם הַצִּפּוֹרִים מִתְעוֹרְרוֹת עֲדַיִן חֹשֶׁךְ[...] / וְשׁוּב: / בְּצִפְרוּרִים חַדִּים פּוֹרְמוֹת אֶת הָאֲוִיר/ וּבֹקֶרנוֹפֵל בַּחַלּוֹן" התנודה ממשיכה. הציפורים מבשרות את הבוקר, אבל עדיין חשוך, ושוב באיטיות החושך מסתלק עד שהבוקר נופל. ושוב תהיה שקיעה. כי העולם הוא מעגל. רק צריך שהמפגש עם הלילה, יהיה עם מישהו בשביל המשען והכוח. ברצועה השמינית "רק רגע" כתוב: "בּוֹאִי וְנִרְאֶה/ אֶת הַלַּיְלָה מְגַלֶּה / נַקְשִׁיב לַצִּפּוֹרִים /בָּעִיר הַיְּשֵׁנָה/ יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהַשְּׁתִיקָה / יָפָה / בּוֹאִי לֹא נְפַחֵד/ נַקְשִׁיב לַכּוֹכָבִים/ נִרְאֶה אֶת הַמָּחָר". עד לבסוף מלומד ניסיון, שוב: "בּוֹאִי / נִ שָּׁ אֵ ר / לֹא צָרִיךְ לְדַבֵּר / הַשַּׁחַר כְּבָר עָלָה".
הרצועה התשיעית "שלוש משמרות" מתכתבת עם האגדה במסכת ברכות [ג' ע"א] "שלוש משמרות הוי הלילה". השיר בנוי משלוש בתים. הבית הראשון, מתאר את הכמיהה אל האלוהים בשאגת הכלבים: "כְּלָבִים צוֹעֲקִים הַלַּיְלָה / בַּכְּפָרִים הַחֲשׁוּכִים[...] / לֹא יוֹדְעִים/ כִּי אֱלֹהִים / שׁוֹאֵג בָּם." הבית השני, מתאר את ההולדה דרך הבת הקטנה שישנה בחדר: "בִּתֵּנוּ / בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת טוֹוָה מִמֵּךְ / חַיִּים" הבית השלישי, מתאר את גילוי השכינה בראשית הבוקר דרך פני האישה: "בִּנְגֹהוֹת הַבֹּקֶר[...] פָּנַיִךְ מְסַפְּרוֹת/ אֱלֹהִים"
ברצועה העשירית "עוד תאיר לנו דרך", ישנו תיאור פרוזאי בולט. השיר זורם בזרם התודעה, ומבטא את ההשתוקקות והערגה של הגבר אל אשתו. המון זמן הם לא דיברו, השגרה שוחקת, הפעילות היומיומית מתוארת בחוסר חיים ובאפרוריות: "חוֹתְכִים סָלָט שֶׁל עֶרֶב /
רַק הָרַדְיוֹ מְדַבֵּר/ [...] / נִגְמַר לָנוּ הַסֻּכָּר / וְהָאוֹר בַּסָּלוֹן". אבל יש תקווה: "בּוֹאִי / וְנֵלֵךְ לִישׁוֹן / עוֹד תָּאִיר לָנוּ דֶּרֶךְ / עוֹד יַגִּיעַ הַיּוֹם" הגעגוע לאהבה מזכיר את העבר המתוק של ההכרות. יש קו אור שיופיע אחרי העננים האלה של הלילה.
השיר החותם את האלבום, הרצועה השניים עשר "גשמי ברכה" הוא שיר שקצר שמסכם את כל האלבום. לא הכביר מילים, כתבתי די והותר, אסיים במילים שפתח בהם הורוביץ: "מכירים את השירים האלה, שכבר משמיעה של כמה צלילים ראשונים אתם יודעים שאתם עומדים להתאהב?" אני התאהבתי.
*
גשמי ברכה /
עֲנָנִים אֲפוֹרִים דּוֹפְקִים בַּחַלּוֹן
עָלִים שֶׁל זָהָב
וּבַבַּיִת
אוֹר