"נמאס מעיתונאים סוג ד' שהם למעשה מוסיקאים לא יוצלחים שמרשים לעצמם להעליב (עם לא מעט שגיאות כתיב, אגב) מוזיקאים שפשוט טובים מהם, שלא לדבר על העובדה שרובם מתפרנסים מניהול זמרים גרועים ומטה".
צריך לא מעט אומץ לבקר את אלבום האולפן האחרון של עמיר בניון - סופה, אחרי הטקסט שלעיל. מודה שאני כנראה מוזיקאי לא כל כך מוצלח, בטח אל מול אמנים מסוגו של בניון, אך עדיין איני סבור שהעובדה שבניון מוזיקאי מוכשר פי כמה וכמה ממני מונעת ממני את היכולת להביע את דעתי על יצירתו. משפטים מסוג זה מאמן שנמצא בקדמת הבמה של המוזיקה הישראלית הם ניסיון לבריחה מביקורת, ניסיון שמדיף ריח של התנשאות לא נעימה. שכן מה אתה אומר בביקורתך בניון? שרק זמר גדול ממך מסוגל לבקר אותך? שנדבר עם שלמה ארצי על כתיבת הטור? ובכלל איך מודדים זמר גדול וקטן? מספר האזנות ביוטיוב? אולי אתה מעדיף שפאר טסי יכתוב את הביקורת עליך?
ייתכן והעובדה שאיני מתפרנס מניהול זמרים כלל, מכשירה אותי בכדי לפתוח את פי ולהביע את רעיונותיי אל מול הוד הדרת כבוד אלבומו של בניון (עליו עצמו אין מה לדבר בכלל…).
ובכל זאת, אני סבור שאין צורך לדייק ולדקדק, בכל אות ממילותיו של בניון בפייסבוק. בשנה האחרונה הוא שופך את מחשבותיו ברשת החברתית באופן חופשי ובלי פילטרים מה שגרם בתחילה ללא מעט הרמות גבה אל מול השירים שפרסם ובמיוחד סערת השיר 'אחמד אוהב ישראל' שגרמה לביטול הופעתו בבית הנשיא והפיכתו בעיני השמאל ל'מוקצה מחמת ימיניותו'.
ואולי הדבר המפתיע ביותר במשפט הקודם הוא הניגוד שבין הסטטוס האמור לעיל, לשירי האלבום החדש, שדווקא מדברים על הכנעה, על כך שהוא חש שאין לו מאום ושהחכמה בטח לא תמצא אצלו. האלבום נפתח בשיר 'האמת' שעוסק כולו בהכנעה ובענווה אל מול בורא עולם ובהכרה שהכל ממנו, רוח שעולה משירים רבים באלבום.
לא תמצאו באלבום החדש את 'ניצחת איתי הכל' או 'עומד בשער' החדש, אך בהחלט תמצאו בו כמה שירים מהנים כתובים ומבוצעים היטב כמיטב המסורת של בניון. 'אין לי מאום' תפס את אוזניי כבר משמיעה ראשונה, הקצביות המקפיצה בשילוב המלנכוליות של שירתו של בניון יוצרים תוצאה ייחודית ומענגת.
[embed]
שיר נוסף שמציג את בניון במלא תפארתו הווקאלית והטקסטואלית הוא 'גן עדן' המרגש, גם הוא עוסק בהבנה באפסיות האדם וההמתנה למוות. אולי זה רק אני אך השיר הזכיר לי מאד בפזמון את 'שלכת' הנפלא של בניון.
ליאור שושן ואודי תורג'מן עשו עבודה הפקה נפלאה. האלבום נשמע עשוי היטב זאת למרות שהוא נעשה עם מיעוט נגנים ולא כפי שרגילים לראות באלבומים של אמנים בולטים במוזיקה הישראלית. בחלק גדול מהשירים נעשה שימוש בכינורות מסונטזים ולא ב'דבר האמיתי' אם כי הם עדיין נשמעים אמינים ברובם. בניון עצמו מלבד כל הלחנים וכמעט כל מילות השירים אחראי גם על נגינת העוּד וחלק מהגיטרות באלבום.
בניון הוא מזמרי 'החציל', בדומה לחציל או שאתה מת עליו או שאתה לא יכול לסבול אותו מה שבטוח שאינך יכול להתעלם ממנו כך גם בניון שהוסיף בשנה האחרונה באומץ רב למתכון גם את דעותיו הלא מתייפייפות. קולו הגבוה והמסתלסל שמייחד אותו, אהוב עליי מאד ונשמע היטב באלבום החדש שהסב לי הנאה מרובה בימים האחרונים.
הפער בין דמותו הסגפנית משהו של בניון, שכל כולה נראית לפעמים מתבטלת לסביבתה וגם משתקפת ביצירתו של בניון, שכאמור מלאה במשפטים העוסקים באפסיותו וכמה הוא חסר, לבין המשפטים נפוחי הגאווה אותם ציטטתי בתחילת הביקורת, יוצר משוואת סינוס מרתקת של יוצר מהמרתקים יותר במחוזותינו ולא רק מבחינה מוזיקלית. אני משער שבניון עצמו לא יאהב את דבריי ואני בהחלט מסתכן שבעוד שעה יעלה לעמוד הפייסבוק שלו שיר על שמי - "המבקר אשר לי בלב חופר, שר הוא עצמו בקול מקרקר" עד אז אני עדיין מאזין ל'גן עדן'.
[embed]
פורסם לראשונה באתר 'תרבות.il' בבלוג 'מוזיקה יהודית מקורית'