"היה היה בית ספר", כך מבקש היוצר טל בכר מהמרואיינים שלו לומר עוד לפני שהם מתחילים את סיפורם. בסרטו החדש, המשותף לו, ליאיר אגמון, הוא מביא את סיפורה של מדרשיית נעם המיתולוגית בפרדס חנה, הנחשבת ל"אם הישיבות התיכוניות בארץ". ואכן, היה היה בית ספר, או כפי שמציג זאת חבר הכנסת לשעבר איתן כבל, "היה היה בית ספר שהשפיע עלי וקבע במידה רבה איך יראו חיי".
המרואיין תוהה אם זה סרט טוב או רע
המדרשייה הוקמה בשנת 1945 בפרדס חנה על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן ונחשבה לספינת הדגל של הציונות הדתית, עם תפיסה המשלבת לכתחילה לימודי חול עם קודש מתוך רצון להכשיר את הנוער לשילוב בחיי המעשה בחברה ובמדינה. קשה להאמין עד כמה השתלבו הבוגרים בצמרת מקבלי ההחלטות בישראל, ובין המרואיינים השונים בסרט אפשר למצוא את שי באב"ד, יעקב ברדוגו, דרור אידר, יהודה גליק ועוד ועוד. כולם מספרים בעיניים נוצצות על תחושת הגאווה הייחודית, על האחווה, הרעות והאליטיסטיות. יש גם מוזיקה נעימה ברקע, קריינות מלאת פאתוס וצילומים מלהיבים. בכר עצמו הופך לדמות נוכחת בסרט הדוקומנטרי שביים, וכאשר הוא מתקשר לאחד מחבריו, מקשה עליו המרואיין ומעלה את התהייה העולה בראשו של הצופה, אבל זה סרט טוב או רע? בערך עשרים דקות נדרשות לנו עד שנקבל את התשובה, וגם אז היא עדיין עמומה.
טל בכר הופך לדמות בסרט שביים צילום: יחצ המדרשייה
לאט לאט מובילים אותנו היוצרים בנבכי הסיפור המטורף הזה, על רבנים מבריקים שאפשרו חופש לתלמידים מצטיינים שהגיעו מבתים טובים, חופש מוחלט להיות מי שהם, בפול ווליום. המרואיינים, שהמבוגרים בהם מצטיירים כמעודנים יותר, מה שאכן תואם את העלילה, משתפים בחוויות מסמרות שיער על תעלולים וטיולים מדהימים של גיל הנעורים. ואז מגיעה סצנת ההשבעה של המחזור הצעיר, ופתאום על המסך נערים מחטיפים סטירות וצווחים במגפון. וכן כן, אני יודעת שזה קיים בפנימיות של בנים דתיים. שמעתי סיפורים. אבל אחרי הפעם המי יודע כמה בה הנערים על המסך צועקים על רבנים, שורפים רכבים או משחיתים ריהוט, התופעה כבר מתחילה להיראות כמו דפוס מטריד.
הרב סירב לבקשת הסליחה מעל הקבר הפתוח
והוא אכן כזה. הרב בלוך, אחד מראשי הישיבה האחרונים, חרדי מבני ברק, מספר איך ריססו את כל בניין הפנימייה בגרפיטי. "הרב בלוך בן זונה", היה כתוב שם, ולדבריו זאת הטראומה העמוקה ביותר שהוא סוחב מהמקום הזה. עמוקה עד כדי כך, שכאשר אחד מתלמידיו ביקש את סליחתו על האירוע מעל הקבר הפתוח של תלמיד אחר, הוא סירב למחול. הם ברחו משיעורים, נסעו בטרמפים, הכריזו על שביתות, נעלו דלתות וריסקו כל דבר שנקרה בדרכם. בחיוך מספר באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, על רסיסי הפלורסנט שעולים באוויר כאשר משליכים מנורות מהקומה השנייה. בהמשך אף מגיעות עדויות למעשים איומים יותר כמו התעללות, אלימות ופגיעה מינית.
הרב בלוך צילום: יחצ המדרשייה
הייתי צופה אובייקטיבית בסרט הזה. אובייקטיבית מדי. נקודת המבט הנשית שלי כנראה תמיד תתקשה להבין את האווירה של כמה מאות גברברים שגדלים יחד בפנימייה, בלי ממשק קבוע עם המין השני ועם מסרים תמידיים של גאווה ושייכות ועצמאות וצבריות וישראליות שלא מוותרת על הכיפה. אני חסרת מקורות להשוואה, ולכן אין לי ברירה, למזלי, אלא ללכת שבי אחרי הסיפור שהיוצרים בחרו לספר לי, ואיזה סיפור יפה יצא להם. מורכב כל כך, לא מתחמק, לא מתבייש, שמח אפילו, ובעיקר מלא חמלה וגם כאב. כמה כאב. על מה שהיה, וגם על מה שהיה עשוי להיות.
טוב ורע בערבוביה
אחרי ההקרנה בכר סיפר שמאז שהסרט הוקרן לראשונה הוא נמצא בעין הסערה. בוגרים ומחנכים מכל הגילאים פונים אליו עם משובים, והוא חוזר שוב ושוב על המסר: זה הסיפור הסובייקטיבי שלי, זה הסיפור שאני בחרתי לספר. רפרוף קצר ברשתות החברתיות מעלה רשמים של בוגרים מאוכזבים, שמתלוננים על עריכה מגמתית והצגת צד אחד של האירועים, כאילו מיתגו את בוגרי המדרשייה באופן השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל האמת היא שזו קביעה לא נכונה. גאוות היחידה המגזרית, תחושת השליחות, הרעות והחירות המוחלטת בגיל הזה מעוררות קנאה בלבו של כל אדם, גם בלבי שלי, והמרואיינים יודעים להודות בפה מלא שאלו היו השנים הטובות ביותר בחייהם. אי אפשר להתעלם מהחלק הראשון של הסרט שצובע את המקום באווירה חיובית מרעננת. באותה נשימה, גם האירועים השליליים, מעשי הקונדס שהפכו להיות מפלצת מבעיתה של אובדן שליטה מקבלים ביטוי נרחב ביצירה, והאור והחושך משמשים בו בערבוביה. "זה גם טוב וגם רע", אומר בכר לקהל שלו, "כמו בחיים, טוב ורע ביחד וזה בסדר".