שאלה
שלום,
בילדותי חינכו אותנו שמכירת חמץ זה עניין לסופרים ולחנויות גדולות, ולא לאנשים פשוטים. בשנים עברו אנחנו הקפדנו שלא יהיה לנו חמץ בבית כלל בפסח – בקניות בסופר אנחנו קונים באופן מחושב כך שלא יישאר בפסח עצמו חמץ מיותר.
שתי שאלות:
1. בשנים עברו מאחר שבבית לא היה חמץ, לא מכרנו חמץ. בבית כן היו כלים (נקיים) של כל השנה, מדיח כלים נקי בו אנו לא משתמשים בפסח וכו'. לאחרונה ראיתי בעלונים של שבת רבנים שמייעצים למכור חמץ גם במקרה כזה – למשל למכור את החמץ שנמצא במדיח אפילו שלא ידוע לנו שנמצא כזה... הרעיון למיטב הבנתי הוא מעין "תעודת ביטוח" למקרה שאכן יש גרגיר חמץ במדיח. האם ניתן הלכתית למכור משהו שאנחנו לא בטוחים אם הוא קיים בכלל? האם אכן מומלץ מבחינה הילכתית לבצע מכירה כזאת?
2. אנחנו גרים בצפון הארץ. פיקוד העורף התריעה / העריך שבמקרה של מלחמה בצפון, צפויות הפסקות חשמל ממושכות. חשבנו להצטייד בכמות גדולה של דגני בוקר לילדים כך שלמקרה חרום יהיה לנו מה לתת להם במקרה שלא נוכל לבשל (הכיריים אצלנו בבית חשמליות). המשמעות של זה היא שנצטרך למכור חמץ השנה (הדגנים הם חמץ גמור). התלבטנו שאולי בזה שלא מכרנו חמץ בכל השנים הקודמות, קיבלנו על עצמו בעקיפין לא לעשות כן גם השנה... מבחינה הלכתית האם עלינו לעשות התרת נדרים? או שהעובדה שלא מכרנו חמץ עד עכשיו נחשבת כ-"מקרה" ואין בעיה לנהוג אחרת השנה?
תודה!
יוני
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
אני מאוד לא אוהב את העצות האלה.
אני מבין את רעיון "תעודת הביטוח", אולם יש לו מחיר כבר בהתייחסות להלכה (שכחת הכלל של "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"), וסוגים של תעודות ביטוח שהן ביסודן פיקציה הלכתית. אני בא ממסורת הלכתית שלא עושים מההלכה חוכא ואטלולא, ואם המכירה היא חסרת צורך וחסרת משמעות – לא עושים אותה. אדגיש כי אני יכול בהחלט להבין את העמדה הזו, אבל מציע לנהוג בדרך אחרת – לבער את החמץ, לבטל אותו כדין, ולא להזדקק למכירה.
לעומת זאת, בדגני הבקר אני מציע כן לעשות התרת נדרים. נהגתם במנהג טוב, של מצווה מדאורייתא, לאורך השנים. יש סיבה מיוחדת לשמור את הדגנים השנה, ובשל כך – גם כשמדובר בדבר מצווה יש בסיס נרחב להתיר את הנדר.
כל טוב