שאלה
שלום רב.
אני נשואה שלוש שנים ומאז שהתחתנתי אני הולכת עם כיסוי ראש חלקי. הבעיה היא שיש לי קושי רב מאוד עם מצווה זו הן מבחינה מעשית אולם בעיקר מבחינה רעיונית. לצערי הרב לא הצלחתי לחבב עלי את המצווה (על אף שניסיתי) ויתרה מכך, ככל שחולף הזמן היא רק קשה לי ומעציבה אותי יותר ויותר. הסיבה המרכזית לכך שאני ממשיכה "לדבוק" בכיסוי הראש היא שאני יודעת שהעניין חשוב מאוד לאישי ויצער אותו מאוד אם אני אוריד את הכיסוי (על אף שהוא ב"ה לא כופה עלי את העניין).
שאלותי הם:
האם יש טעם בקיום מצווה שבאה עם צער גדול?
ובכלל- כיצד עלי לנהוג במצבי? האם עלי לקיים את המצווה מ"הסיבות הנכונות" או שזה "בסדר" כאשר זה נעשה מסיבות אחרות?
ולבסוף- האם יש לך רעיון- כיצד אוכל לחבב עלי את המצווה?
תודה רבה.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום רב,
ראשית עלי לציין בפניך שאינך לבד בבעיה זו. כיסוי ראש הוא בלי ספק לא נוח ולא ממש משפר את המראה החיצוני. לכן כל אישה המכסה את ראשה עושה בכך פעולה של הקרבה מסוימת. עבור מי שגדלו בחינוך של הקפדה במצוות ועבור מי שנמצאות בחברה בה כולם מכסות את הראש, השאלה אינה מתעוררת או לפחות אינה מעיקה, כיוון שהן רואות בכיסוי ראש דבר מובן מאליו. ברם יש נשים רבות שאכן מרגישות קושי מתמשך בעניין ובכל זאת הן ממשיכות לכסות ראשן. מה שמניע אותן הוא הידיעה שהן שומרות בכך על ההלכה ומקריבות למען ערך בעל חשיבות רבה, ערך הצניעות. הן זוכרות שההלכה רואה זאת כדבר חשוב, וזוכרות את הגמרא (יומא מז,א) על קמחית שזכתה לשבעה בנים ששימשו ככהנים גדולים בזכות צניעותה בהסתרת השיער, ומכך הן שואבות עידוד וחיזוק.
אם לעשיית המצווה מתלווה צער גדול, כדבריך, הדבר רק מגדיל את ערכה של המצווה, שכן חז"ל לימדו אותנו שלפום צערא - אגרא, כלומר לפי הצער שיש לאדם במצווה כך הוא שכרו. הקב"ה יודע בצערו ובמאמציו של כל אדם, וככל שהדבר כרוך במאמצים נפשיים גדולים יותר כך שכרו גדול יותר.
ערכה של המצווה אינו מצטמק בגלל שהכוונה והסיבות של המקיים אותה אינן בדיוק הסיבות האידיאליות. העיקר הוא עצם קיום ההלכה. מגיע לך יישר כוח ענק על כך שאת מתמידה בהקפדתך חרף כל הקשיים שאת חווה, והקב"ה ישלם שכרך.
כל טוב,
רונן לוביץ