ההורים שלי לא יורדים ממני

בס"ד
שואלת יקרה ואהובה,
שאלת מה עושים כדי להיות רגועה.
באמת כשקשה עם ההורים, קשה להיות רגועים.
להורים יש עלינו השפעה גדולה מאד.
כמו שאת תלויה בהם מבחינה גשמית (בגדים, אוכל, מיטה לישון..) כך את תלויה בהם נפשית.
קשר טוב ונכון עם ההורים הוא דבר שנותן יציבות ונחת בחיים, וכשקשה איתם, אז קשה.
לכן, אני שמחה שכתבת את הדברים. (כבר עצם הכתיבה הרבה פעם עושה איזה סדר בראש ובלב..)
כתבת שאת בת 15 וחצי, את בהתחלה של תקופה חדשה ונפלאה בחיים שלך.
אבל יחד עם זאת, זו תקופה שיכולה להיות גם קשה, ונשמע שאת מרגישה את זה היטב.
לפי מה שהבנתי מהדברים שלך, כתבת שההורים שלך מעירים לך על הרבה דברים ושהם מדברים עלייך עם אנשים אחרים, את כותבת שאת מבינה שזה לטובתך אבל נראה לך שהם קצת מגזימים.
זאת בדיוק המורכבות של התקופה שאת נמצאת בה.
מצד אחד- את מבינה שהם רוצים בטובתך.
ומצד שני- את כבר לא ילדה קטנה, את כבר אדם בפני עצמך ורוצה להביא לידי ביטוי את הרצונות וההרגשות שלך.
את רוצה ללבוש מה שאת חושבת שיפה, לעשות מה, מתי ואיך שאת רוצה.
הגיל המקסים הזו הוא גיל שבו אנחנו נחשפים לסביבה שלנו ומתחילים להתבונן בה, להתעמק בה.
להבין שיש המון דרכים לחיות בעולם הזה, ובגיל הזה מתחילים לחפש את הדרך המיוחדת שלי בכל הסיפור.
הילדה הקטנה שלי לובשת מה שאני מלבישה לה, אבל בגיל שלך זה כבר לא זה.
האישיות תופסת מקום גדול יותר בכל ההתנהלות בחיי היומיום.
וכאן צריכה להיות חשיבה כל הזמן- איך אני רוצה להיראות, לחשוב, לדבר, להרגיש..?
אנחנו רואים מסביבנו בלי סוף גוונים ודרכים שונות שאפשר לצעוד בהן,
ואת, ורק את- יכולה וצריכה לבחור באיזו דרך את הולכת.
מה את חושבת שהכי אמיתי, הכי נכון, הכי את.
ההתבוננות והחשיבה הזאת היא נפלאה, אבל היא גם דורשת ממנו להיות עם אצבע על הדופק.
לא לאבד את הייחודיות שלנו.
לא לחשוש ללכת נגד הזרם- כשאת מאמינה בכך.
ולא לפחד ללכת עם הזרם- כשאת חושבת שזה נכון.
לא לתת לחברות לבלבל ולהיזהר לא לתת להרגלים לשחוק.
ובקיצור- לא לשכוח להיות הכי את- אבל באמת.
לא בשביל לעשות פוזה על אף אחד.
אלא פשוט ללכת עם האמת הפנימית שלך, שרק את יודעת מה היא.
וגם אם בחרנו בדרך מסוימת ואנחנו רואים שטעינו, לא נורא- תמיד אפשר לחזור.

ההורים שלך רואים את הילדה המתוקה והקטנה שלכם, שבעצם רק הרגע ישבה להם על הברכיים והם האכילו אותה דייסה.
ופתאום, היא גדולה.
יש לה דעות, יש לה רצונות שלא תמיד הולכים יחד עם הרצונות שלהם.
פתאום היא לובשת דברים שהם לא חושבת שמותר ללבוש.
פתאום היא כבר לא אותה ילדה קטנה..
ויכול להיות שקשה להם לראות ולהשלים עם זה שאת כבר אדם בפני עצמך ושהם כבר לא יכולים להרים אותך על הידיים ולקחת אותך מהמקום שהם חושבים שאת לא צריכה להיות בו.
התקופה הזו היא אכן מורכבת ולפעמים גם קשה.
הם יכולים לרצות פשוט להכריח אותך לעשות מה שהם חושבים שנכון, אבל הם כבר לא יכולים להחליט לגמרי.
הקושי כאן הוא שאת רוצה להתפתח בכיוון שלך, והם אולי חושבים שהכיוון הזה לא נכון.
אז מה אפשר לעשות? הרי לא כדאי לריב כל היום..
דבר ראשון- להבין.
זה שאת מבינה את מה שהם מרגישים, כבר נותן הרגשה יותר טובה.
את מבינה שהם עושים את מה הכל מכוונה טובה ומאהבה, אפילו אם את לא מסכימה איתם.
דבר שני- לתת להם את ההרגשה שאת אחראית ולא סתם מישהי שזורמת עם מה שהסביבה מכתיבה.
אם זה אפשרי- לדעתי כדאי לדבר איתם, להסביר להם (בנחת ובכבוד) את ההרגשות שלך.
להסביר שאת מבינה שהם ההורים שלך והם עושים הכל מאהבה ומרצון טוב.
יחד עם זאת, להסביר להם שקשה לך עם ההערות שלהם ועם העובדה שהם מדברים עלייך עם אנשים אחרים.
תאמרי להם שאת רוצה שהם יהיו איתך, שהם יסמכו עלייך שאת עושה דברים מתוך מחשבה (זה מחייב אותך לעשות דברים באמת מתוך מחשבה..)
ותקשיבי מה יש להם לומר, אולי זה יעזור לך להבין אותם יותר.
בשיחה הזו גם כדאי שתגיעו להחלטות בנושאים שקשה לך איתם.
לדוגמא- אם הם מעירים על כך שאת חוזרת מאוחר הביתה- תסכמו יחד באיזו שעה את חוזרת. וכו´.
דיבור באווירה של הבנה יכול ליצור אוירה רגועה יותר.
אתם לא במלחמה אלא יחד. הורים ובת. אוהבים.

אם אין אפשרות לשיחה כזו, תנסי לפחות לעשות את העבודה עם עצמך.
תנסי להבין אותם. לא להכעיס אותם בכוונה.
ובנוסף- תני להם את ההרגשה שאת בוגרת, מבינה.
לא סתם ילדה קטנה שעושה שטויות אלא נערה רצינית שרוצה ללכת בדרך שהכי מתאימה לה בעולם. בענווה, בנחת ובשמחה.
קשר טוב עם הורים זו מתנה נפלאה וחשובה לכל החיים, ולפעמים דווקא מתוך קשר של מריבות וסיבוכים- אם מדברים, מבינים ומנסים- אפשר להגיע לדברים ממש חזקים וטובים. שווה להשקיע.
בהצלחה רבה!
את מוזמנת לשתף אותי אם דיברת עם ההורים שלך, ומה היה.
אם משהו לא היה מובן, אם את רוצה שאני ארחיב או בכלל..
אני כאן,
אביטל.
Avitalevi2@gmail.com