שאלה
הרמב"ם מצד אחד פוסק בהלכות שופר "...שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו..."
כלומר, שופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ולא בשופר עצמו והשומע לא גזל את הקול אלא רק את השופר. מה הסיבה שזה שמצוות לאו להנות ניתנו מהווה סיבה שזה לא ייחשב מצוה הבאה בעבירה? אני הבנתי שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא). כמו כן, אדם שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בעצם העובדה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה. לפי זה, אם היה הדין שמצוות ליהנות ניתנו אז התקיעה בעצם קיומה מהווה את ההנאה הנאסרת, וממילא הם היו סותרים זה את זה, האיסור הנאה והמצווה של תקיעה ולא היה יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה.
ראיה להבנה זאת יש בסוכה דף לא עמוד א שכתוב שלפי חכמים אדם הגוזל סוכה של חברו על ידי זה שהוא מגרש אותו מהסוכה שלו, יכול לצאת בו ידי חובה. נראה שאין ספק שאדם העושה מעשה כזה עובר על איסור. אלא הסיבה שהוא לא עובר הוא מפני שאין האיסור בגוף החפצא שעליו חלה המצוה.
אבל אז ראיתי בשו"ת הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה' שהרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.
אז איך מסבירים את שיטת הרמב"ם במצווה הבאה בעבירה?
תודה
עזרא
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
בס"ד
שלום רב,
מצאתי דיון בנושא - אני מצטט לך חלק ממנו:
ייתכן שהרמב"ם הבין שמדאורייתא זה באמת רק בדברים שהם חלים על גוף החפץ ממש, ורק במקרים כאלה אם עשה זאת בדיעבד לא יצא. אלא ששאר האיסורים גם אסור לעבור עליהם (אלא אם כן זה עונה על הכללים של עשה דוחה לא תעשה, אך הם לא מתקיימים במקרה שתואר בשו"ת הרמב"ם שהרי אפשר להימנע מזאת) אך בדיעבד כן יצא, והרמב"ם השאיל בתשובתו את הביטוי של "מצוה הבאה בעבירה" ולא התכוון שלא יוצא ידי חובה. ניתן לדייק מלשונו שגם שופר גזול או שופר של עבודה זרה אסור לכתחילה להשתמש בזה, אלא שהמצוה לא מתבטלת על ידי זה.
הגדרה זו של הרמב"ם שבעצם יש פה בעיה של החלת דבר המנוגד למה שהוחל בתוכה כבר, ניסיון של החלת מצוה בחפץ שכבר נפגם בכך שהחילו בו עבירה, גורם לכך שהמצוה לא תצליח לחול בצורה שלמה וממילא זה לא נחשב שהוא עשה את המצוה. כלומר, הרמב"ם הבין שכל חפץ ניתן להחיל בתוכו דבר מסוים ולא ניתן להכניס בו דברים הסותרים זה את זה. יש לזה משמעות גדולה בהרבה סוגיות אחרות בש"ס. דוגמה לכך ניתן לראות בהלכות פסולי מוקדשין.
הגמרא בזבחים (דף כט עמוד ב) כתוב שרבי ינאי אומר שהמחשב בקודשים לוקה. הרמב"ם אכן פוסק את זה להלכה בהלכות פסולי המוקדשין (בפרק יח הלכה א וב) ומדמה זאת למטיל מום בקדשים אך כותב שלא לוקה כי אין בלאו זה מעשה שהרי רק פסלו במחשבה. הרמב"ם בעצם רואה איסור בכך שהוא מפסיד ופוגם את הקרבן, וגורם לו להיות פסול. במחשבת שלא לשמה בפסח ובחטאת נוצר מצב גם כן שבו הקרבן נפסל. ייתכן שהרמב"ם כך מבין את הפסול של מחשבת שלא לשמה כדבר המסתעף מאותה שורש של מצוה הבאה בעבירה. כאשר יש מחשבה מסוימת שהוחלה לתוך חפץ לא ניתן להחיל לתוך החפץ מחשבה הפוכה שהרי הם כתרתי דסתרי.
עיין עוד בקישור
https://www.betmidrash.org.il/index.php/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94_%D7%94%D7%91%D7%90%D7%94_%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94