היישוב הקהילתי-דתי, שחוגג בימים אלו 40 שנה להיווסדו, נוסד על ידי התנועה המיישבת של 'הפועל המזרחי' בט"ו באב תשל"ח, על בסיס גרעין הנח"ל ארגוב, שהחזיק במקום כחצי שנה. הגרעין המייסד היה של בני הדור השני של מושב ברקת. תקופה לא קצרה החזיקו במקום תשע משפחות ושני רווקים, והם התמודדו עם דרכים משובשות, בעיות אספקה, מגורים באוהלים ומזג אוויר קשה.
עם השנים הגיע ליישוב מגוון רב של עדות בתקופות שונות של קליטה ובזמנים שונים. בעשור האחרון, בעקבות 'פרויקט סטודנטים' שסיפק מעונות לסטודנטים מאוניברסיטת אריאל בתנאים מועדפים והחלטה של בני הדור השני של תפוח להישאר ביישוב לאחר נישואיהם, הוכפלה אוכלוסיית היישוב.
עשרות זוגות צעירים נקלטו ביישוב, וקליטתם רק הגבירה את מגוון הדרכים בעבודת ה' ביישוב, את מרקם החיים ואת אופי חיי הקהילה. היום חיים איתם בצוותא גם בוגרי מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, ומתגוררות ביישוב כ-200 משפחות והיד עוד נטויה בעז"ה. ואולם מה שמבדיל את היישוב מיישובים אחרים, שבהם ממוצע הגילים נמוך למדי, כפר תפוח הפך ממש למיקרוקוסמוס של החברה, ובו טווח גילים רחב ואווירה מכילה.
עם סיפור הצלחה כזה קשה להתווכח, לכן יצאנו לגלות בענווה מה הסוד של כפר תפוח, שמצליח לשלב מורשת מפוארת, דור מייסדים וחיי תהילה תוססים וצעירים. חזרנו מלאי השראה.
צילום: יח"צ
משפחה, ולא רק ביולוגית
זהבה קניאל, בת 39.9, נשואה ואם לארבעה, היא בנקאית במקצועה ובת ממשיכה במהותה לחמולת הרשקוביץ. בשנת 1991, כשהייתה בכיתה ז, הגיעה ליישוב מהעיר רחובות עם משפחתה אחרי שאחותה הגדולה נישאה ועברה ליישוב. אז היא עוד לא ידעה לקראת מה היא באה: היא הייתה הבת היחידה בשכבת הגיל שלה עם עוד שני בנים. כשגדלה והתחתנה החליטה זהבה להישאר לגור ביישוב, וכמוה החליטו עוד שלושה מאחיה: "הילדים שלי זוכים לראות את סבתא שלהם ברמה יום-יומית, גדלים עם מסורת משפחתית. לפעמים מרגישים שיש להם המון אימהות. אולי פחות כיף להם שכולם מחנכים אותם, אבל כיף מאוד שיש להם המון אוהבים שתמיד מקיפים אותם.
"הכי אני אוהבת פה את האנשים", מוסיפה קניאל, "כל אחד יכול למצוא פה מישהו שדומה לו או להתחבר עם מישהו ששונה ממנו. אופי התושבים פה מגוון, לא כולם אותו השטנץ, ועם זאת יש כבוד בין כולם ועזרה גדולה בשמחות ובקשיים".
כשאני שואלת אותה מה גרם לה להחליט להישאר לגור במקום שגדלה בו, כי בכל זאת מדובר בהחלטה מורכבת, היא עונה: "כשהיינו נוער מאוד אהבנו את היישוב שגדלנו בו, אך ראינו שהוא לא גדל כמו שאר יישובי הסביבה. ערב אחד פשוט החלטנו כולנו שכשנהיה גדולים כולנו נשאר בתפוח גם אחרי שנתחתן, ובאמת כולנו נשארנו. קישרנו בין הדור המקים לדור הצעיר והגשמנו את החלום שלנו: יישוב גדול, מבוסס, מלא מוסדות חינוך, תנועת נוער - והשמיים הם הגבול. למדתי באולפנה, ואחרי ארבע שנים מחוץ לבית החלטתי לעשות שנת שירות ביישוב והייתי קומונרית ביישוב. הייתי פעילה בוועד המנהל של המעון, בצח"י, בוועדת חברה וקהילה ואף שימשתי חברת מזכירות שבע שנים.
"היום תפוח הוא בית. תפוח הוא משפחה (ולא רק ביולוגית). בתפוח כל אחד יכול להשפיע באמת, יש כוח ליחיד וליחד. אדם יכול לחלום חלום ולרתום חברים, ודברים פשוט קורים".
צילום: יח"צ
"סביון של השומרון"
שולמית דרעי, אלמנה זה 11 שנה וסייעת בגן ביישוב רבבה זה 25 שנה, גרה עם משפחתה באופקים שבדרום לפני שעברה לתפוח בשנת 1991. היא אם לארבעה וסבתא לעשרה. שניים מילדיה ושבעה מנכדיה מתגוררים גם הם בכפר תפוח.
מה גורם למשפחה לקום ולעבור דירה למקום כל כך רחוק ושונה?
"שמעתי על תפוח מאחותי, שגרה ביישוב", מספרת דרעי, "היא דרבנה אותי לבוא. לא האידאולוגיה הניעה אותי אלא המצב הכלכלי הקשה. בעלי עבד בברקן, ובעקבותיו עברתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה לעבור ליישוב מהעיר, לא הבנתי מה יש לאנשים לחפש פה".
ומה בכל זאת קרה?
"לאט-לאט הוקסמתי מהתושבים, מהעזרה ההדדית, מההווי החברתי ומהפעילויות, ובמיוחד ילדיי התחברו מאוד ונקלטו חברתית קליטה טובה. האינטראקציה החברתית והכבוד ההדדי הם משהו מאוד חשוב פה".
ואיך אנשים מגיבים לכך שאת גרה בכפר תפוח?
"בתימהון. הרבה פעמים אנשים מבחוץ חושבים שכל הזמן יש יריות ופיגועים ביישוב, ולא מבינים איך אני גרה כאן. למשפחה היה קשה לקבל את זה, אבל עכשיו הם מרבים לבקר ולהתארח. תמיד אני מפרסמת שתפוח הוא סביון של השומרון, ותמיד אני מעודדת זוגות צעירים לבוא לגור אצלנו ביישוב".
צילום: יח"צ
ואיך זה לגור ליד הדור הבא?
"איך אפשר שלא לגור ליד הילדים והנכדים? הם האושר האמיתי שלנו".
"תינוק שנשבה בקסמי היישוב"
לרשימת הממליצים מצטרפים גם יצחק ודורון הלל, אב ובנו שגרים בכפר תפוח. יצחק (68), מסגר במקצועו, עלה ליישוב עם שלוש בנותיו כבר לפני 40 שנה, ובמהלכן נולדו לו עוד שני בנים. "כתושב ברקת שמעתי על התארגנות של גרעין לעלות ליישוב", מספר יצחק. "בהתחלה לא התעניינתי ולא רציתי לעלות, אבל בהמשך באו אליי אנשים שהכירו אותי וידעו שיש לי מסגרייה, ושכנעו אותי לעלות ליישוב עם העסק".
יצחק ממשיך: "בהתחלה לא חשבתי על המקום מכיוון שלא רציתי להיות שותף, אבל אחרי שבאו לשכנע אותי להצטרף הייתי בסיור במקום והרגשתי שאני רוצה להיות שותף להקמת יישוב בארץ. אחד הגורמים ששכנעו אותי היא אשתי, שרצתה להצטרף לגרעין וקיבלה במקביל הצעה להיות סייעת בגן, ואכן, עד השנה שעברה, 2017, היא עבדה. 39 שנים".
יצחק מספר שהוא אוהב את העשייה בכפר תפוח ואת השותפות בהקמת היישוב: "מה שמיוחד בתפוח הוא שהכפר על תושביו המיוחדים והמדהימים יושב במקום מרכזי עם גישה נוחה לכל מקום בארץ".
ואולם עם כל האידיליה וההרמוניה מסביב יצחק מספר שלא תמיד היה זה כך: "בהתחלה אנשים לא הגיבו בנעימות והיישוב עבר גלגולים כאלה ואחרים. היום היישוב עלה על דרך המלך והתגובות מפתיעות לטובה".
כשאני שואלת אותו איך זה לגור ליד הילדים הוא עונה שזה עוזר מאוד, גם להורים וגם לדור ההמשך. "לפעמים אני פוגש אנשים ותוך כדי שיחה אני רואה שהם מתאימים ויכולים לתרום ליישוב, אז אני ממליץ להם בחום לבוא ולהצטרף אלינו".
דורון (38), בנו של יצחק, נשוי למיכל, בת קדומים, אב לחמישה ילדים מתוקים, מתגורר אף הוא ביישוב. הוא מגדיר את עצמו "תינוק שנשבה בקסמי ההתיישבות והיישוב" ומספר מדוע עבר לגור ביישוב: "כפר תפוח ממוקם במקום חשוב ברובד ההיסטורי, ההתיישבותי, הביטחוני, הגאוגרפי והאסטרטגי, והוא חייב להמשיך לממש את הפוטנציאל המרכזי שבו.
"מדובר בעשיית מעשה חלוצי מתוך איכות חיים, עשייה מלאה וכמובן החבורה והחברים. אני לא חושב שאנחנו כאלה מיוחדים, אבל אנשים מסביב מעודדים, מתפלאים, מקנאים ורוצים להגיע לבקר, ולא סתם. אין ספק שגם המגורים ליד ההורים הם חוויה מעצימה וטובה. נשארנו ביישוב בגלל הכרת הטוב וצורך השעה".