מלך המלכים אשר בתוכי

יום אחד ישבתי וחשבתי: מהו הדבר בתוכי שהוא הכי חזק, הכי גדול, הכי גבוה, וכי חשוב מכל מכל? שהוא המושל , שהוא המלך המולך על כולי?
הסתכלתי סביבי, הסתכלתי ומצאתי – שתי ידי. אכן, - קראתי בשמחה – הידים! הידים הן הדבר הכי החשוב אשר בי. הן יודעות להביא, ולתת, להחזיק אם צריך. הן יודעות להביא, ולתת, להחזיק אם צריך. הן יודעות ללטף ולחמול. איך יכולתי בלעדיהן? איך יכולתי לדעת מהו רך ומה קשה, ומהי צורת כדור? הידים, כן הידים! הן המלך והמלכה אשר בי!
וכבר עמדי לפרוץ בשמחה גדולה ולמחוא כך, לא הידים, העינים הן הדבר הכי חשוב שבתוכי. העינים הלוא הן שרואות את הדרך, מבחינות בין טוב לרע, יודעות מתי יום ומתי לילה! יפה ומכוער הכוכבים והשמש.

בלא העינים, הידים הן כסומות, מגששות באפלה, אובדות עצה בלעדי העיניים, הידים הן צורים חסרי תועלת, שמוטות בצדי הגוף…"
כך הלכתי מהרהרת ולא חשתי כלל, כיצד רגלי נושאות אותי דרך רחובות ומבואות, ועדיין אין אני יודעת שלווה ונפשי אינה מוצאת לה מרגוע.
התנערתי, והנה הוליכוני רגלי אל מאחורי בתי- העיר, במקום שם מתרחבים השמים, ומתגלה הירוק, ושקט עומד בוך האויר. "אה" קראתי, מקום מפלא איך זה הגעתי כאן! הרגלים הן שהביאוני לכאן.
הגלים הן נסיכי מלכותי, הן המוליכות אותי לכל אשר ארצה, הן אשר לוקחות אותי אל הים, ואל מקום השמחה, ואל בית אבי ואל המקום הירוק הזה. בלא רגלים, מה תועלנה הידים, ומה העיניים הרגלים הן עמודי מלכותי!"
כך הלכתי ורגלי מתרוננות תחתי, וכבר העריב היום וחושך ירד על הארץ וצריך לשוב הביתה, והנה אין אני עוד מיטיבה לראות בעיני, ורגלי אינן מוצאות את הדרך, ידי אין אונים. רק מוחי רוחש בתוכי המון גלים של מחשבות, רוגעות ורוגשות, נפלאות ועצובות. "אם כך" אמרתי לנפשי "לא העיניים ולא הידים, גם לא הגלים הן הנושאות אותי –המוח, רק הוא כיפת ארמוני! הוא המחליט, הוא המצווה, הוא המגיד, הוא המכריע! הוא האומר לעיינים לראות, הוא המדריך את הרגלים ללכת, הוא היודע אם תקחנה הידים, אותיתנ. בלעדיו היו שאר היצורים אובדים. הוא הוא אדון המלכים!"
עכשיו היתי שמחה וחזרת אל העיר בדילוג ובקפיצה.
אמרתי "שלום" ברחוב לישישה אחת שלא הכרתי אותה, ומצאתי לתוק את אמו האבודה, ונגסתי בתפוחי אשר בכיסי נגיסה אדומה. וכבר עמדתי להשליך הצדה את הקליפה – ועצרתי. קול קטן שמעתי לפתע מדבר מתוך תוכי, קול שקט ועצור, ולולא עצרתי כמעט שלא שמעתיו. אמר הקול: "אל תזרקי! לא נאה! תעבו ילדה ותמעד, ילך איש ויפול. עצרי, לא כך ייעשה!" ולא היה לקול שום סימן או אור, ולא ידעתי מנין הוא בא.
תחילנ חיפשתי סביבי, עד שמצאתי שהוא דובר מתוכי. לא הידים היו אלה שדיברו, לא הרגלים, לא המוח או העינים, זה היה קול המצפון, אדון כולי הוא היה לוחש בתוכי ומצווה בקול חרישי: "אל תעשי.. עצרי.. חוסי… אהבי" והוא ישר והוא צודק והוא נכון צריכים רק להקשיב אליו.
והוא מלך מלכי המלכים אשר לי הוא האדון!