אב שכול שבנו היקר נפל בתחילת האינתיפאדה הנוכחית התראיין השבוע בגלי צה"ל, בתוכנית בוקר. הוא אמר ש"שום דבר לא שווה דם של חייל, לא ההר הזה או איזו גבעה או התנחלות".
הלב יוצא אל האיש ואל אסונו. אבל זוהי טעות מרה וקשה. יש מעט דברים שבשבילם אנחנו נלחמים ונשלחים לעיתים אל מותנו. איש לא רוצה למות. אבל עצמאות, חירות, ריבונות, הגנה על אזרחים, על עיר ובית, הם אחדים מהערכים שבשבילם אנחנו מחזיקים צבא. איזה מרחק מנטאלי עבר מאז שטרומפלדור מלמל בתל-חי את "טוב למות בעד ארצנו".
יש להניח שאדם אשר איבד את היקר מכל היה מעדיף לאבד התנחלות או שטחים. ואולי אפילו את החירות המדינית של עמו ובלבד שבנו יישאר בחיים. אבל אם כל האבות יחשבו ויפעלו כך, כולנו נצטרך לעבור מפה לאוסטרליה. שם כנראה לא נאבד בנים למען עצמאות או למען התנחלות. אפילו בשם תהליך השלום לא יפלו לנו חללי-חרב. אם כולם יחשבו ש"שום דבר לא שווה דם של הילד שלנו" – אנחנו יכולים להתחיל לארוז. בטווח ארוך ההשקפה הזו תביא עלינו אסונות גדולים ודם רב של ילדים יישפך.
אבל זה הבון-טון של היום. להדגיש את הכאב ולא את ההתגברות. להעצים את המחיר ולהשכיח את התמורה. גם את ההורים השכולים אנחנו בתקשורת בוחרים בקפידה. משתדלים להגביר את קולם של הכואבים אשר תומכים בכל ויתור בגלל נסיונם האישי הקשה, ולא מתאמצים להשמיע את קולם של הורים אשר סבורים כי למען המדינה וקיומה אנחנו נאלצים לעיתים להקריב את בנינו – שלנו. אנחנו לא שואלים שאלה קשה ונוקבת: האם את בנינו אנחנו מאבדים במלחמה בגלל שאנחנו לא מוותרים, או משום שוויתרנו כרב יותר מדי?
קרוב משפחתי, איש לא צעיר במיוחד, שירת בגדוד צרפתי עם תום מלחמת העולם השנייה, תשעים קילומטרים צפונית לפריס. הוא שמע משפט מחברו החייל, משפט שזכור לו עד היום: "עדיף שצרפת תפסיד במלחמה ואני אשאר בחיים. כי אם אני מת – הכל אבוד".
עדיף שישראל תנצח במלחמה, כי אם היא מתה – כולנו אבודים.
בעד ארצנו
בתחילת האינתיפאדה התראיין אב שכול בגלי צה"ל. "שום דבר לא שווה דם של חייל, לא ההר הזה או איזו גבעה או התנחלות".
