"החבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכיר את הידוע להם, וכבר מפורסם אצלם פרסום גדול". (מהקדמת 'מסילת ישרים' עמ' כ"ז).
מאמר זה נועד לחזק את ידי האנשים אשר משתדלים להקפיד בכל יום לכבד את חבריהם.
המקור לציווי המפורסם אשר עליו סובב מאמרינו מופיע בחומש ויקרא פרשת קדושים (פרק י',פס' י"ח): " לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך".
הרמב"ם אומר בביאור למצווה זו (עפ"י הלכות דעות פרק ו' הלכה ג')- מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, וכיוצא בזה על האדם לכבד את חברו.
חובה זו של כבוד החבר מופיעה בכמה מקורות תנאיים שנראה להלן:
במסכת ברכות [פרק רביעי 'תפילת השחר' דף כ"ח:] מוזכר הסיפור על חוליו של ר' אליעזר. "משחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו�.אמר להם היזהרו בכבוד חבריכם"
בגמרא זו אנו רואים אחד מהדברים העיקריים והחשובים בבניין האדם האמיתי הוא כבוד החבר. רעיון זה של כבוד החבר בשם ר' אליעזר (ר' אליעזר סתם הוא ר' אליעזר בן הורקנוס) כבר מצינו במקור תנאי אחר. ('מסכת אבות' פרק ב' משנה י'). "הם אמרו שלושה דברים ר' אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". רבנו יונה בפרושו על מסכת אבות אומר: "הלכות דרך ארץ שנו כאן, לחזר אחר כבוד חברו�והוא מדרך המוסר"
מפירוש זה ניתן ללמוד כלל יסודי בהלכות דרך ארץ על הבריות לקבל על עצמם: שלא לקפח כבוד חבריהם ובנוסף לדרוש בפועל דבר חשוב זה.
ב-'מדרש שמואל' (פירוש על מסכת אבות לר' שמואל די אוזידא מתלמידי האר"י) על משנה זו מעלה את כבוד החבר לרמה נוספת: במקרה שחברך נפגע ע"י אדם אחר תהא פגיעה זו כאילו פגעו בכבודך. זאת מכיוון שאילו פגעו בך היית דורש לעצמך כבוד.
וכן ב-'אבות דר' נתן' מלמד שני פרושים למימרה זו: (פרק ט"ו, א') "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. כיצד ? מלמד, כשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חברו, וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו. דבר אחר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד ? בזמן שיש לו לאדם מאה ריבוא ונוטלים את כל ממונו אל יפגום את עצמו בשווה פרוטה".
לכאורה, עד עתה, אנו רואים שהכבוד הוא דבר חיובי ואפילו דבר חשוב מאוד. אך יהיה לנו קשה ממקור תנאי אחר ('מסכת אבות פרק ג' משנה כ"ח) המדבר בעניין הכבוד: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
אמנם יש לתרץ קושיא זו באמצעות פירוש רבנו יונה למשנה שם. הכבוד השלילי עליו דיברה המשנה 'המוציא את האדם מן העולם' הוא כבוד פסול מעיקרו שאדם יוצר סביבו מפני שני סיבות:
א. אדם המטיל את אימתו על אחרים כדי שיכבדוהו.
ב. אדם הדורש כבוד מצד זה שהוא מקיים מצוות ולומד תורה.
זאת אומרת אדם דורש כבוד מצד עצמו.
אך הכבוד הראוי הוא: שהכבוד בא מצד התורה ושכל כוונתו של אדם היא לשם שמיים בלבד, כבוד זה הוא הראוי.
עניין חשיבות הכבוד בולט במעשה המפורסם בתלמידי ר' עקיבא (מסכת 'יבמות' פרק שישי הבא על יבימתו דף ס"ב:): "שניים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא�וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".
מרן הרב זצ"ל, ב-'מידות הראי"ה' (מידת הכבוד עמ' פ"ב) מביא צורך נוסף מדוע אדם צריך שיהיה לו כבוד מינימלי.
אדם צריך כבוד במטרה שהכבוד יוסיף לו כוחות רוחניים כדי לעבוד את ה', ובנוסף בכדי שיעניק לו כוחות מחודשים. אך הרב מזהיר את האדם : "ולעולם תהיה העין צופיה אל הכח התמציתי שבכבוד", דהיינו צריך תמיד להיזהר שהכבוד יכוון למטרות אלו.
נסיים, בדברי מדרש 'תנא דבי אליהו' (אליהו רבא פרק כ"ח פסקא ט"ו) "ומה אני מבקש�.אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה".