"מספר ההרוגים בתאונות הדרכים, עבר השבוע את מספרם של חללי צה"ל בכל הזמנים"
מה עושה לכם המשפט הזה? אותי הוא משגע. תארו לעצמכם, נסו לדמיין, את כל בתי הקברות הצבאיים, את כל הקברים, המצבות הסטנדרטיות הצה"ליות המסודרות, שטחים-שטחים, בהר הרצל, ובשאר הערים ובתי העלמין.
תדמו בנפשכם שכל המצבות הללו, אלפים אלפים, ניצבות יחד, מתנכזות לאתר ענק אחד. ומעליהם מתנוסס השלט: "הרוגי תאונות הדרכים..." תארו לעצמכם את אלפי המשפחות השכולות בכנסי האזכרה ההמוניים, בימי הזכרון, אלפי ספרי ההנצחה של "משפחת השכול". ורבים עליהם משפחות השכול של תאונות הדרכים...
לא. הם לא מקבלים מדליה על גבורתו האחרונה של בנם על הכביש. ולא. הם לא מקבלים משר הבטחון מכתב כל יום עצמאות ויום זכרון. ואפילו בתודעתם לא יושבת הידיעה המעט – מנחמת ש"הוא מת למען חזון, למען עם, מדינה...למען הבאים אחריו..." לא. הוא מת סתם. למען כלום. כי אדם חסר אחריות שגה. פשע. הרג...
אפילו למשפחות הרוגי הטרור נחמה פורתא. להן, קידוש השם, אתם יודעים...ובתאונה, מה? לא קידוש השם ולא הנצחת האידיאל. סתם. אתם קולטים את זה? סתם!!! וגם אין את מי להאשים. מקסימום נהג שוטה...וכמה פעמים היתה זו הטעות הטראגית של ההרוג עצמו? ועזבו את משפחות ההרוגים לרגע. ומה עם משפחות ההורגים? הם יהודים. הם יכולים להיות גם דתיים. וחייהם – אינם חיים. וכל זה למה? כי אנו מזלזלים בחיינו, ומילא בחיינו, בחייהם של זולתינו! הערך העליון של חיי אדם שייך לשדה הקרב, לא לכביש.
ובכן, צריך להכניס את זה טוב טוב לראש! שדה הקטל בכביש נורא, וגדול, ועקוב מדם...משדה הקרב. והוא אינו מבחין בין איש לאשה, צעיר ומבוגר, דתי, חילוני, יהודי, ערבי…כולם בידיו.
ובכן, אנשים, השמרו לנפשכם מאד מאד, ולנפש הזולת.
סעו כחוק. כי בנפשנו היא!!!
אלישע בורוש
