תארו לעצמכם שבעיצומה של מריבה לוהטת בין בני זוג ביום שישי בצהריים, כשהכנות השבת לוחצות, פתאום נשמעת דפיקה בדלת, המריבה משתתקת לרגע, הדלת נפתחת, ומאחורי הדלת ניצב לו הרב החשוב ביותר - הרב מ', בין רגע המריבה שוככת, והעיניים מופנות לעבר הרב מ', הרב מצידו לא ממהר לשום מקום, מבקש כיסא וגמרא ומתיישב, יושב ואינו זע, כאילו כל מה שמסביבו אינו נוגע לו, הוא אינו רוצה כוס מים ואינו רוצה כיבוד, הוא פשוט מצא לו מקום ללמוד... בני הזוג משתתקים, ולאט לאט חוזרים להכנות לשבת, כמובן בלי המריבה... בכל זאת, לא נעים לריב מול הרב מ', בשבוע שאחר כך הדבר נראה טבעי יותר, ואחרי מנה שלישית כזאת, כבר בני הזוג לא זוכרים על מה רבים בימי שישי, והרב חוזר ללמוד בבית המדרש הקרוב לביתו.
הסיפור אינו דמיוני, אלא הוא סיפור אמיתי שמובא בגמרא בגיטין (דף נב) ומבטא את הליכותיו המיוחדות של רבי מאיר שלא חש לכבודו כלל, והלך בערב שבת לביתם של בני זוג שהבין שהם רבים, ובלי אומר ודברים הגיע לשם בשלושה ימי שישי רצופים, עד שהמריבה נפסקה מאליה. אומץ הלב של רבי מאיר אולי לא מתאים לכל רב, אבל הנקודה המרכזית אינה מהו המעשה המדוייק שאותו הרב מבצע, אלא מה המקום בלב שאותו נותן הרב לאותם אנשים שמרגישים קשיים בתוך המשפחה.
מעניין שאותה גמרא בגיטין מסתיימת באמירה של השטן "וי דאפקיה רבי מאיר מביתיה" השטן רואה את הבית הזה כ"בית שלו" בית שבו הוא שולט, ופתאום בא רבי מאיר ודואג לכך שלא תהיה מריבה בין בני הזוג, והוא משנה את המשוואה - מצליח להוציא את בני הזוג ממעגל האיבה והכעס.
האחריות הקהילתית של הרב לכל בני הקהילה, ולכבוד ששורר בתוך ביתם הוא לא קטנה, ולכן אחריות זו נכללת בברייתא שנאמרת לאחר ברכות התורה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן... והשכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו".
לפעמים העובדה שיש אדם שאליו ניתן לפנות בעניין, נותנת עוצמה למי שחש עצמו נרדף בתוך המשפחה, משום שמי שיודע שיש לו למי לפנות ומה לעשות יציג חוסן נפשי גבוה יותר כשהוא יעמוד מול נסיון לפגיעה בחוסן שלו. עלינו כקהילה וכרבנים לתת חוסן לאנשים שחשים עצמם נרדפים בתוך משפחתם, הדבר יכול למנוע הרבה סבל וצער, ואולי גם למנוע את מקרה האלימות הבא.
כשזקני העיר מביאים עגלה ערופה בגלל שמישהו נמצא הרוג, מבארת הגמרא ורש"י שהם מנקים את עצמם מהרצח, באמירה שהם לא השאירו את ההרוג בלי ליווי או בלי אוכל לדרך, האמירה של בני העיר היא שהם התייחסו לאדם שעבר בעירם, לא השאירו אותו לנפשו, ודאגו לו לכבוד הראוי לו, משום שאדם שחש שיש מישהו שדואג לו ומסתכל עליו, הוא אדם פחות פגיע, ועם חוסן נפשי גדול יותר, אדם כזה ייפגע פחות.
בתקווה שנשמע תמיד בשורות טובות.
הרב עקיבא כהנא, דיין בבית הדין "ארץ חמדה-גזית", חוקר תורני ורב בגרעין התורני בכפר יונה. בוגר תוכנית "עשה לך רב"