שיחת טלפון ממספר לא מוכר, עניתי. בצד השני מישהו שמציע לי הצעה בשם מכר משותף. ״הוא באמת חושב שיש פה משהו״ הוא אומר. אני פותחת בהתנצלות שזה לא רלוונטי, מבלי להרחיב. הוא לא מתרצה. מתעקש שבקרוב נדבר שוב. ״אתה רוצה לספר לי במי מדובר? כי באמת חבל שיחכה סתם - על הזמן, על אי הנעימות אבל אולי ובעיקר - על הלב”, שכמו שמאיה תמיד אומרת, גם ככה הוא כואב.
״ראית אותו פעם. קוראים לו כך וכך והוא קרוב של כך וכך״. ומתישהו בין ה״כך״ לבין ה״כך״, אני נאנחת עמוקות כי אני יודעת במי מדובר, אנחנו מכירים, אחד על אחד, וכבר סירבתי לה בפעם המי יודע כמה, ״מרגיש לי שזה לא שלי, ולמען האמת זה גם לא שלו, ואנחנו שני אנשים מקסימים אולי, אבל לא המקסימים האחד של השני״.
ואני מתנצלת ואומרת שזה פחות מתאים, ופתאום הוא אומר ״מרגיש הא?״ בטון שמותח ביקורת, עדינה ועדיין נוכחת, ומוסיף שאני פשוט מהירה לשפוט. ואני מחייכת כדי שישמעו בצד השני את החיוך, ומסבירה שוב והפעם יותר לאט, שחבל. באמת חבל, כי כמה מיותר לבזבז זמן בעצירת ביניים, כשאפשר פשוט להמשיך לעבר היעד הנכון.
וידעתי שהשיחה הזו תגיע הבוקר. פשוט ידעתי. כי אתמול בלילה חברה פתחה מולי בדיוק את הנקודה הזו, שאנשים מרשים לעצמם לשאול אותה שאלות אישיות מאוד, להעיר על הבחירות ועל ההתנהלות שלה. וניסיתי להסביר שזה תמיד יהיה ככה, כי אנחנו עם חם וכשאוהבים, אז גם מתקרצצים קצת, ולא תמיד יודעים לשים גבולות, והיום ישאלו על החבר, ומחר על אם היא כבר בהריון, או למה היא עדין לא, ולמה רק חמישה ילדים בעצם, ו״איך את מחתלת ככה?! זה הכי לא הגייני שרק אפשר״.
וזה לא מרוע או מחטטנות אלא מריגשׁי כזה, קצת מוגזם. ולכן, בדיוק בגלל שתמיד יהיה האדם שיהיה לו מה לומר, לא שווה להתעצבן ולאבד קור רוח, או לעייף את הנפש. רק נושמים עמוק ואומרים שכּוּלוֹ מין אללה, אפילו הניסיון הזה. ונושאים תפילה חרישית שכשזה יגיע אליך, את תתקרצצי לאחרים בחיים הפרטיים קצת פחות.
רק שבגלל שאין דבר כזה ״סתם״, וכמו שחכמים מזהירים שאם תשפוט מישהו, אז בסוף עוד תגיע למקומו, היה לי ברור שבבוקר הזה הניסיון יגיע. שאיפושהו בשמים ישב בלילה מלאך שאמר: ״מדברת נחמד זאתי. אני שׂם אוֹל אין שהיא נופלת בפח״.
והוא כמעט ניצח, אבל רק כמעט. כי לבשתי חיוך, והגברתי את הרדיו, ושלחתי הודעה שטוּתניקית-על לחברה, בידיעה שכמו שאמרתי לשושקע׳ס האהובה שלי אתמול, יש שתי אפשרויות - להניח לזה לחלחל ולטבוע בזה, או להחליט שהחיים שהיו עד לפני רגע כל כך יפים, ופשוט ממשיכים.